לפני מספר שנים השתתפתי ב''מצעד הגאווה'' באמסטרדם. הנסיבות מחייבות ביאור. למען האמת, נקלעתי למצעד באקראי אגב שוטטות בעיר וחיפושים אחרי הדברים שעניינו אותי; ההצטרפות למצעד לא הייתה ביניהם; שום תכנון מוקדם; אבל היא קרתה.
בתוך ההמון הצפוף היה קשה לעזוב, וגם לא ראינו סיבה מיוחדת לכך. אשתי התבדחה שרק זה חסר לנו, שישראלי מוכר וכאלה יש הרבה בעיר יזהה אותנו. אמרנו והמשכנו, כאמור זה היה בכלל בדרך שלנו למקום אחר. אין לי זיכרונות מיוחדים מהמצעד; היום אני זוכר בוודאות שלא חששתי שמא מישהו עלול לרצוח אותי.
אחר כך הלכנו עם עוד נחשול אנושי לבית אנה פרנק; כמו כולם. לא כולם עצרו ליד משולש הגרניט הלבנבן-ורדרד החודר לאחת התעלות שבדרך. למען האמת אפשר להחמיץ אותו. מדובר באנדרטה לנרצחים הומוסקסואליים; כן, הנאצים טיפלו גם בהם. במצעדים ללא גאווה הובלו הללו לאתרי רצח מתאימים; לפני כן, סומנו במשולש ורוד, כמו באנדרטה. משם המשכנו לבית אנה פרנק, מהרהרים בדממה על סמיכות האירועים המוזרה מפגש עם מצעד גאווה ומפגש עם אנדרטה לרצח אלה שמחפשים גאווה; מפגש הטלאי הצהוב והטלאי הוורוד.
יצאנו מבית אנה פרנק. בחזרה למלון נזכרנו בדבריו של אותו כומר פרוטסטנטי המסכם את תולדות המחאה השקטה: ''כשהחלו הנאצים לקחת להריגה איש לא מחה; לקחו את חולי הנפש איש לא מחה; לקחו את הנכים - איש לא מחה; לקחו את ההומוסקסואלים וגם איש לא מחה; לקחו הצוענים כנ"ל; כמובן, לקחו את היהודים ואיש לא מחה; וכשבאו לקחת אותי איש לא מחה, לא נשאר עוד אף אחד שימחה''. היום אני חושב שדווקא היו שמחו; תמיד יש אנשים שלא מאבדים את צלם אנוש, אבל הם מחו חלש.
ואולי זה הזמן לומר די למחאה השקטה. זה זמן למחות בקול גדול - על הסכין בירושלים ועל התינוק הערבי הנשרף בדומא, מחאה גדולה. לא עם האגרוף המונף על חזה הזולת. מחאה פנימה ובירור וצעקה גדולה.
כי הסכינים והאש הגדולה עלולים לדקור ולחרוך את כולנו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.