אני כותב את המילים הללו בכאב גדול, מתוך צער ותחושת דחיפות, לאור אירועי הימים האחרונים ורצח התינוק עלי דוואבשה. יש בי תחושה חריפה של בגידה והפניית עורף למקום ממנו באתי, בו גדלתי, ובו הפכתי להיות מי שאני היום. זהו מקום שאני גאה בו ומודה לו על מה שהעניק לי. אני מכיר בכוח הגלום בו, או שמא בכוח שהיה גלום בו.
לפני כמה חודשים עברתי במרכז העיר בירושלים. על אחד מלוחות המודעות ראיתי הזמנה לשיעור של ראש חודש בבית הרב קוק, והמרצה האורח היה, לא פחות ולא יותר, דב ליאור, שאינני מוכן לכנות אותו רב. עמדתי מול המודעה מזועזע. הבנתי שמשהו חמור השתבש, אולי אפילו נגמר. אם אדם בעל דעות גזעניות ואלימות, מורה הדרך של חבורת חברון, הוא "הרב" שבית הרב קוק מתגאה בו - הרי שהגענו למבוי סתום.
הגיעה השעה לטלטל באופן עז את ספינת הציונות הדתית. בעשור האחרון ישנה קריסה הולכת ומתמשכת של מערכת החינוך בציבור הזה. אותם נערים נבלים שמציתים ומכים הם פליטי מערכת החינוך הנאספים אל ישיבות ומרכזים אידיאולוגיים בישובים שמעבר לקו הירוק. שם, מורי דרך נבלים עוד יותר, מרביצים בהם את תורת הפחד והשנאה שלהם ומשתמשים בהם כשליחים. אני עושה את החלוקה בכוונה, כי הסכנה טמונה באידיאולוגים, הרבנים והמורים. הנערים, שמקומם בכלא, מזכירים לי לעתים אותי - נער פרוע בן 16 שלמזלו מצא את הספרות והשירה ולא את התחליף הרוחני הדלוח של "תורת המלך".
כיצד נוצר והתעצב למשל בנצי גופשטיין? מהיכן הוא יונק את כוחו, מאיזה ציבור הוא מגיע? גופשטיין היה חבר מועצה בקריית ארבע. האם קריית ארבע אינה חלק ממפעל ההתיישבות? המשוואה, אם כן, פשוטה מאוד. האחריות היא בראש ובראשונה על ציבור המתיישבים, מן החצר האחורית שלהם עלו ובאו הקנאים, והראשונים לעמוד מולם צריכים להגיע מציבור זה.
אבל דממה נשמעת. מלבד מספר קולות בודדים, צדיקים בסדום, רבים מן הציבור הדתי-לאומי מחרישים, או גרוע יותר, מיתממים ומשתמשים במנהג הקבוע של הסתגרות והתגוננות. המנהג הזה הפך דוחה בעיניי. ''האם גיניתם את הפגיעה בתינוקות יהודים? האם כל רצח פלילי מצריך גינוי מן החילוניות?'', אלו טענות קלושות שמתפוררות באוויר. איני זקוק לגינוי פלסטיני לרצח יהודים ואיני זקוק לגינוי חילוני לכל מעשה אונס או פשע אחר. הראשון, מן הטעם שגינוי צריך להגיע בראש ובראשונה מן הצד הפוגע, והשני, מן הטעם שמאחורי פשיעה פלילית לא קיימת אידאולוגיה סדורה וסדר יום ערכי.
המסקנה המתבקשת היא כי ישנו ליקוי מאורות הרסני בציבור הדתי-לאומי. הוא לא הצליח בעשורים האחרונים לעצב דמות רוחנית שהצליחה להפוך למקובלת ומשמעותית. על כן התופעות המרכזיות הן התחרדות, חילון והקצנה אלימה. הבורגנות והזחיחות המפונקת של המעמד הבינוני התנחלו בהתנחלויות המבוססות. אין הבדל היום בין אלקנה לרעננה ובין עפרה לגבעת שמואל. האקלים המשיחי גורם לציבור הדתי לאומי לניתוק הולך וגובר ממרכז החיים הישראלי. מלמול ארץ ישראל- תורת ישראל- עם ישראל, אותו שילוש קדוש דתי לאומי, בעיניים מזוגגות, הפך זה מכבר לקלישאה חסרת חיות.
אז מה אפשר לעשות? בעיניי הדברים אינם מסובכים, אלא שחסרים אנשים גדולים. יש להוציא הודעת גינוי חד משמעית לרצח הפעוט, שתעבור משבי-שומרון דרך קדומים ועד פסגות, בית אל, אלון מורה, תקוע, כפר עציון ואפרת. יש לפרק, פשוטו כמשמעו, את הישיבות בהם מרביצים תורה חשוכה, ולסלק את הרבנים הממרידים. יש להקיא את בנצי גופשטיין, ארגון להב"ה, קיצוני חברון ויצהר. לדרוש מהם להסתלק אל תוך תחומי הקו הירוק כצעד ראשון, הרחק מהאזורים הנפיצים, ולהציב אותם תחת מעקב משטרתי קבוע כצעד שני.
יש לקחת את בני הנוער שנמצאים באותן ישיבות וארגונים ולהקים עבורם מערך חינוכי-טיפולי משקם. ולא פחות חשוב, יש צורך להצמיח דמויות בעלות שיעור קומה רוחני, תרבותי וציבורי בכדי למלא את הוואקום האידיאולוגי שמתמלא כיום בתופעות של שנאה ואלימות.
ובעיקר, הגיעה העת, הוריי ואחיי, שכניי בעבר וקרוביי, להביט על האוכלוסייה הפלסטינית שחיה סביבנו, באותו מבט לוינסי שדורש אחריות והכרה עצמית. הגיע הזמן לראות את האדם ולא את הלאום, הגיע הזמן להתקרב לערכים הבסיסיים של הקיום האנושי, לחזור להיות דתיים, ורק אז, לאומיים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.