פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בשביל הגאווה: מצעד בכל עיר

      כי בכל עיר יש לפחות נער שנכווה מפשעי שנאה הומופוביים. שחווה קללה או כאפה מצלצלת. כי בכל עיר יש ילדים מפוחדים שיושבים עמוק בארון. בחושך. לבדם. בלי טיפת אור שתראה להם את הדרך החוצה. כי גם לאותם אנשים בערים שמחוץ לת"א יש את הזכות לחיות בגאווה ובביטחון

      חברת הכנסת תמר זנדברג ובן זוגה אורי זכי במרכז הגאה בגן מאיר לעצרת שקטה, יולי 2015 (מגד גוזני)
      (צילום: מגד גוזני)

      "למה לכם מצעדי גאווה?" - שאלה שאני שומע לפחות פעם בחודש, ואולי הם צודקים. למה לנו באמת? הרי בקלות נוכל לחיות פה בשקט ובצנעה, בלי מצעדים, בלי ללכת יד ביד, בלי לתלות דגל צבעוני במרפסת או חלילה וחס מבלי לצאת מהארון. הרי בקלות נוכל לחיות כאן מתחת לרדאר, ממש כמו לפני 20 שנה (שלהיות הומו או לסבית היה מחוץ לחוק). להקים לנו עיר תחתית (אותה עיר שחיות בה אלפי החולדות שמתחילות לצוץ ברחבי תל אביב) - נצא למועדונים חשוכים עם הידידה המתוקה שלנו (שתשמור על הסוד האפל שלנו), בשלב מסוים גם נתחתן עם אישה שלא תבין למה אנחנו לא נהנים כמוה במיטה ונביא ילדים שנצטרך להסתכל להם מדי יום בעיניים ולשקר להם.

      ומדי פעם, לא עלינו, נשמע על הומו/לסבית שנפגעו או נרצחי כי העזו להרים את ראשם ולהתוודות על נטייתם. נחשוב לנו 'חבל, אבל היו צריכים לחשוב על זה' ונמשיך בחיי השקר שלנו - העיקר שלא נצא החוצה. העיקר שלא נצא מהארון החשוך.

      אני מודה, עד לפני שש שנים, אם הייתם שואלים אותי - הייתי אומר שאין צורך אמיתי במצעד גאווה בירושלים, 'למה צריך להתריס את הדתיים?' הייתי עונה לכם. אלא שאז, בליל שבת שחור במיוחד, הגיע טרוריסט, מרצח, איש רע ושפל (יש להדגיש לאו דווקא מהקהילה הדתית) וירה בבני נוער מפוחדים, שמלכתחילה הגיעו לבר נוער כי לא האמינו שאפשר לצאת מהארון מבלי לקבל עונש מהחברה. שניים נרצחו ושישה נפגעו באותו הלילה. ואותו הלילה זה הכה בי - הרי לא משנה אם המצעד יתרחש בירושלים, קריית גת או נהריה, בסופו של דבר, המקום היחיד שבאמת יכול להכיל מצעד שכזה היא הבועה התל אביבית.

      עצרת יום השנה לרצח בבר נוער (אורי לנץ)
      "ואותו הלילה זה הכה בי". העצרת לזכר נרצחי הבר נוער (צילום: אורי לנץ)

      אז כן, אנחנו כן צריכים מצעד גאווה. ולא רק בתל אביב, אילת או ירושלים - אנחנו צריכים מצעד גאווה בכל עיר. כי בכל עיר יש לפחות נער או נערה שנכוו מפשעי שנאה הומופוביים. שחוו קללה או שתיים, לפעמים גם יריקה או כאפה מצלצלת. כי בכל עיר יש ילד או ילדה מפוחדים שיושבים עמוק בארון. בחושך. לבדם. בלי טיפת אור שתראה להם את הדרך החוצה. כי גם לאותם אנשים בערים שמחוץ לתל אביב יש את הזכות לחיות בגאווה ובשלום ובביטחון.

      כי בסופו של דבר, ולמרות שמדינת ישראל עדיין לא הכירה בכך, כל אזרחי המדינה שווים. אגב, גם בפני האל הגדול שבו אני אישית מאמין.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.