בתחילת השבוע הכריז חמאס על "יום זעם" בשטחים במחאה על מה שתיאר כניסיונות "לפגוע באל-אקצא". קשה לומר שמישהו במערכת הביטחון הישראלית ייחס להכרזה הזאת חשיבות רבה במיוחד. חמאס מנסה זה תקופה ארוכה להבעיר את הגדה המערבית ללא הצלחה. אלא שהפיגוע הלילה בכפר דומא משנה דרמטית את התמונה. הרצח הנתעב של הפעוט עלי דוואבשה, בן שנה וחצי, כשאביו, אמו ואחיו נלחמים על חייהם, עלול להפוך לניצוץ של ממש שיוציא את הפלסטינים מאדישותם. "יום הזעם", שעד הבוקר לא נראה כאירוע שיכול להוציא אלפים לרחובות, עלול בקלות להפוך לאירוע נפיץ שיכלול נפגעים ולייצר את ההסלמה שחמאס מבקש זה זמן רב. באופן מעוות, המחבלים היהודים שעשו את הפיגוע בדומא מסייעים לארגון הטרור האיסלאמי בהשגת מטרותיו.
אין כמובן ודאות שאכן תפרוץ מחאה פלסטינית עממית נרחבת. התושבים הפלסטינים ממאנים זה שנים להצטרף לניסיונות של הארגונים האיסלאמיסטיים להבעיר את השטח בגלל לא מעט סיבות: היעדר מוטיבציה בגלל צלקות האינתיפאדה השנייה, ההתמקדות בחיפוש אחר אפשרויות פרנסה טובות יותר, האכזבה העצומה מהרשות הפלסטינית מחד ומחמאס מאידך. כל אלה יצרו סוג של אדישות בקרב הציבור, שאפילו הרצח של הנער מוחמד אבו חדיר לפני כשנה במזרח ירושלים לא הצליח לגרור למהומות ביהודה ושומרון.
עוד על הפיגוע בדומא:
עדות מרגעי האימה: "ראינו את ההורים בוערים - ולידם רעולי פנים"
חשש שרצח הפעוט יבעיר את הגדה; מצוד אחר הרוצחים
אבו מאזן: הפיגוע בדומא - פשע מלחמה נוסף מצד ישראל
סיבה מרכזית נוספת לכך שהשקט היחסי נשמר בגדה המערבית היא ההנהגה הפלסטינית, ובראשה אבו מאזן. אותה הנהגה שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון טוענים כי היא אינה פרטנר לשלום מתפקדת כבר זמן רב על תקן מכבה השריפות של ישראל בשטחים. פעם אחר פעם הצליחה הרשות להרגיע את הציבור הפלסטיני, גם בימים מתוחים כמו אלה של מבצע "צוק איתן", וסיכלה עשרות פיגועים נגד ישראלים. בקרב גופי מערכת הביטחון הישראלית יש כיום קונצנזוס נדיר בין שב"כ, אמ"ן ומתאם פעולות הממשלה בשטחים על כך שאבו מאזן הוא חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. הבעיה היא שמקבלי ההחלטות מסרבים לשמוע על כך ודבקים בעמדתם הישנה ש"אבו מאזן אינו פרטנר".
גל של פיגועי נקמה בדרך
האירוע הלילה היה קשה יותר מהרצח של אבו חדיר, בין היתר משום שמלבד התינוק שנרצח יש עוד שלושה פצועים באורח אנוש. משפחה פלסטינית שלמה עלולה להימחק בגלל מרצחים יהודים. הבעיה נוספת, גדולה לא פחות, היא הדילמה הקשה שבה נמצא הבוקר אבו מאזן. אם ישחרר את הרסן ויאפשר לחברי פתח לקיים הפגנות המוניות נגד ישראל, הוא יסייע לחמאס ויכתיר את "יום הזעם" של הארגון כמוצלח במיוחד. אם ימנע מחאה עממית נרחבת, הוא יצטייר כמשתף פעולה עם היהודים, ובכך יחזק את חמאס עוד יותר.
גם אם הפיגוע בדומא לא יוציא את ההמונים לרחובות משלל סיבות, ברור שיבוא גל של פיגועי נקמה נגד ישראלים מצד פלסטינים, מחמאס ומארגונים אחרים, בשטחים ובתוך הקו הירוק. אבו מאזן עשוי לנסות למנוע את התבערה הזו, אולם אם יחוש בלהבות אוחזות בגלימתו, לא צריך להתפלא אם הוא יממש את איומיו משכבר הימים ויעצור את התיאום הביטחוני או יודיע על התפטרותו.
לפניות לכתב: aviissacharoff@walla.com
