בשבוע האחרון הייתה לשמאל בישראל הזדמנות נוספת להוכיח עד כמה הוא מכור לחשבון נפש. בזמן שמפלגות הימין הפגינו את המיומנות המרשימה שלהן להיות בממשלה ולהוות אופוזיציה באותו זמן, סביב פרשת בתי דריינוף בבית אל, הצליחו אנשי השמאל להתווכח בינם לבין עצמם בכנס "שלום עכשיו" על עתיד המחנה, ובדיון בעמודי "הארץ" על היעלמותה האפשרית של "מרצ" מהמפה. המחנה כולו, כך נדמה, עסק בימיו האחרונים בסוגיות של חיבורים לאוכלוסיות חדשות, פוליטיקה של זהויות, שילוב כוחות, הדרה, שיח מעמדי ושאר מילים שמקומם בעבודה סמינריונית בחוג למדעי המדינה. האם השמאל מתנכר לערבים? האם הוא מחובר למזרחים? האם המחנה הציוני היא מפלגת שמאל? האם יש די ביטוי לאוכלוסייה הרוסית? מה לעזאזל עובר על בני ציפר? ובכלל, איפה טעינו?
כל השאלות האלו מרתקות, אבל הן כלל אינן רלוונטיות. ככל שהתבוסות מתרבות ונערמות, נדמה שהשמאל הישראלי שוכח למעשה מהי מהות הדמוקרטיה: היא לא מתגמלת את הצודק, אלא את המנצח. זו שיטת שלטון בעייתית מאוד, רוויה בפגמים, מתסכלת ולעתים אפילו מטופשת כמו סטטוס של יאיר לפיד, אבל היא עדיפה על שיטות השלטון האחרות. פעם אחר פעם ניגף השמאל בפני מועמדים כריזמטיים יותר, מניפולטיביים יותר, תחמנים יותר, ומסרב להפנים את המסר. הוא רואה כיצד מטורלל סדרתי כדונלד טראמפ מוביל בסקרים בין הרפובליקנים בארצות הברית, בזכות ציטוטיו השערורייתיים והתנהגותו המוקיונית, אבל לא מבין דבר. הוא רותח כשלפיד שם כיפה על הראש ומשתלח ב"שוברים שתיקה", אבל לא לומד. הוא בז לאנשים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט, פוליטיקאים מיומנים מאין כמותם, במקום לחפש מישהו שבנוי בצלמם.
לשמאל בישראל יש בעיה אחת פשוטה: לא החיבור למזרחיים, לא ההתנשאות של יאיר גרבוז, לא הנאומים של עודד קוטלר, לא ההתנכרות לפריפריה. הבעיה של השמאל היא - שהוא לא מצליח לנצח במערכות בחירות. יש סיבות אובייקטיביות שמונעות זאת ממנו, ובראשן המציאות במזרח התיכון, שמסרבת, מעשה שטן, להאיר פנים לאנשים ליברליים ואוהבי אדם, וגם זהותו של מנהיג הימין בשנים האחרונות, שיודע לעשות שני דברים היטב לנהל קמפיינים ולשרוד בשלטון. אמת, את המציאות בשטח קשה לשנות, בטח מספסלי האופוזיציה. השמאל יתקשה לעקור מהשורש את זכר האוטובוסים המתפוצצים והמלחמות שהכו בישראל ב-15 השנים האחרונות, וכדי להתחבר לפריפריה ולבני עדות המזרח יהיה עליו לשלוח גדודים של שמאלנים שיתיישבו בערי הפיתוח ויפצחו בטיפול שורש שיימשך עשרות שנים. במקום זאת, המחנה הזה יכול לנסות לטפל בגורם היחיד שנמצא בשליטתו: להציב בראשו מועמדים אטרקטיביים, כריזמטיים, מניפולטיביים ואגרסיביים, ולנסות לנצח במערכת הבחירות. לא בטוח שהניסיון יצליח, אבל כרגע השמאל בכלל לא בכיוון.
כי זו הבעיה המרכזית של השמאל הישראלי, מעבר להיעדר האטרקטיביות של דעותיו אוהבות הערבים: המועמדים שלו לא מספיק טובים. מישהו באמת חושב שבוז'י הרצוג וזהבה גלאון הם המועמדים האטרקטיביים ביותר שהמחנה הזה יכול להעמיד? הרצוג נבחר כמועמד של פשרה לאחר שהעבודה הקיאה מתוכה את המנהיגות הסוציאליסטית והלא נחמדה של שלי יחימוביץ', אבל גם אוהדיו יתקשו להתווכח עם העובדה שמדובר באדם רך דיבור, שמשדר רפיסות ולא נתפס כאדם בעל העוצמה המתבקשת ממנהיג של מעצמה גרעינית בלב המזרח התיכון המאיים.
זהבה גלאון, יש לזכור, נשארה מחוץ לכנסת ב-2009, ופשוט הצליחה להישאר על הגלגל די זמן כדי לרשת את חיים אורון. גם במקרה שלה, הגם שיש להעריך את העקביות בעמדותיה, קשה להשוות את שיעור קומתה למנהיגים קודמים של המפלגה, כמו שולמית אלוני ויוסי שריד. גלאון נהנתה בבחירות 2013 מהישג מרשים של שישה מנדטים בעיקר בשל ההתמרכזות של העבודה וההתנערות של יחימוביץ' מהסוגיה הפלסטינית, אבל אין פירוש הדבר שהיא הפכה למועמדת האידיאלית. הקמפיינים של שתי המפלגות היו חיוורים, לא ממוקדים ובעיקר נטולי פלפל ויוזמה. בעידן המועמדים הטלוויזיוניים, שהחל כולה לפני 55 שנים, כשקנדי גבר על ניקסון בעימות ב-1960, שולח השמאל למערכה שתי דמויות לא מרשימות בעליל, שניגפות בחזית החשובה באמת הפלזמות - מול נתניהו, לפיד, בנט ואפילו אריה דרעי.
מי יכול להחליף אותם? הלוואי שהיו לי תשובות. במקרה הזה, יכולתי לעשות מיליונים מייעוץ פוליטי ולא מעיתונות. אם ההיסטוריה של השמאל וניצחונותיו מלמדת משהו, מנהיג המחנה הציוני צריך להיות גנרל, בדיוק כמו יצחק רבין או אהוד ברק. זה מקומם ומרגיז, אלא שכבר סיכמנו שבבחירות לא מנצח מי שצודק, אלא מי שחכם. המקרה של מרצ מורכב יותר, אך גם המפלגה הזאת יכולה להשיג יותר אם תציב בראשה מועמד שמתאים לעידן האכזרי וחסר הרחמים של 2015. כי דמוקרטיה היא לא עניין של חשבון נפש, אלא של חשבון: מי מקבל יותר קולות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.