פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אחיות לנשק: הטירוניות הלוחמות של מג"ב לא נשברות

      גל העלתה פרופיל חצי שנה לפני השחרור ומתרגלת מחדש ל'הקשב'. אוראל התאכזבה מביצועי הירי אך מתכוננת ליום בו תהפוך למקצוענית. טירונות הלוחמות במשמר הגבול מעלה הילוך, וצוות וואלה!NEWS מלווה אותן מדי שבוע. "לוחמות", פרק שני בסדרה

      אחיות לנשק: הטירוניות הלוחמות של מג"ב לא נשברות
      כתבתה של דנה ירקצי, עורך: אביב אברמוביץ', צילום: שי מכלוף, עריכת וידאו: קשת סידי, גדי וינסטוק, עיצוב גראפי: אביחי ברוך

      בכניסה לבסיס אימונים רבין של יחידת מג"ב במעלה מכמש אי אפשר שלא להבחין בגבעת הדמעות. כל לוחם או לוחמת מג"ב ותיקים מכירים את ההיסטוריה של הגבעה הזאת. גם המצטיינים שבהם זוכרים איך העירו אותם בשעת לילה מאוחרת והזניקו אותם ישירות אל הגבעה לאחר שפישלו בכמה משימות במהלך הטירונות. בז'רגון המג"בניקי הם נקראו 'פאקיונרים'.

      "גם היום אתם מתזזים את הטירוניות אל גבעת הדמעות?", אנחנו שואלים את מתן, הסמל שמפקד על הלוחמות הטירוניות שנכנסו לשבוע הטירונות השני שלהן. "כבר בטירונות שלי לא היינו מתוזזים לגבעה, היום זה נקרא תרגול בזמנים", הוא מסביר. עם השנים החליטו ביחידה להפסיק עם המסורת ומאז לא ידעה הגבעה הזאת עוד דמעות. "בגלל זה קוראים לזה טירונות שוקולד?" אנחנו שואלים את הבכירים.

      "לא בטוח שדרכי החינוך של פעם היו יותר טובות מדרכי החינוך של היום", מסביר בוגר מצטיין ביחידה שגם הוא תוזז לא פעם באישון לילה אל מעלה הגבעה כחלק ממשמעת אימונית. 'הלוחמים של היום יותר טובים מהלוחמים של פעם?' אנחנו ממשיכים ושואלים אותו, "אפשר לראות איך רמת הלוחמים והלוחמות היום היא גבוהה ומקצועית. יש יותר הצלחות במשימות, נטרול מחבלים. מי עושה את הכל? רק יחידת מגב. אנחנו מאמינים עכשיו שכחלק מטירונות לוחמות אין טעם בלשבור להן על ההתחלה את הרוח, אנחנו צריכים לבנות אותן", הוא מסביר.

      לוחמות מג"ב, 2015 (ראובן קסטרו)
      "אני לא חושבת שזה יהיה ככה כל הטירונות, זה יהיה יותר ויותר קשה" (צילום: ראובן קסטרו)

      יש כאלה שעדיין מאוד קשה להן. לא כולן נשארות. ההתחלה היא תמיד מעין מסנן למי שבאמת מוכנה לאתגר. מאז שהתחלנו ללוות את 117 הבנות בשבוע שעבר, 19 בנות התחרטו וחזרו בהן מההחלטה משנת הגורל. "הן הבינו שזה לא מה שהן דמיינו ותיארו לעצמם", אומר דימה עמנואל, מפקד הפלוגה, ומסביר כי יש להן חלון הזדמנויות של שבועיים בהם הן יכולות עוד להתחרט.

      "הרבה בנות מגיעות עם רעל, אין להן מודעות מה זה בדיוק מג"ב, לרוב האקשן הוא שמושך אותן ואז ברגע האמת פתאום קשה להן, הנשק עליהן, הציוד כבד, יש לחצים, צפיפות, פקודות, לו"ז, משמעת קשה. יש כאלה שמבינות שזה כבד עליהן, אז הן אומרות אוקיי, תן לי את התפקיד הפקידותי, חשבתי שזה אחרת", מסביר עמנואל, אבל נשמע מרוצה מכמות הבנות שנשארות מתוך מחויבות.

      לוחמות מגב, 2015 (ראובן קסטרו , רובי קסטרו)
      להסתגל מחדש להקשב. הטירוניות (צילום: ראובן קסטרו)

      אחיות לנשק

      השמש יוקדת במכמש. בלב ההרים המדבריים שוכן לו בסיס מג"ב. החום הכבד הוא עוד פרמטר בסך הסיבות שמכניס את הבנות שרק עתה התגייסו להלם הטירונות הראשון. בינתיים, למרות שהשעה כבר חמש בערב, בבסיס עדיין מחכים שהחום הכבד ירד. "אי אפשר לצאת ככה למטווחים", אומר אחד המפקדים. בכל זאת, צריך לדאוג שאף אחד כאן לא יתעלף.
      את נעמי, חיילת בודדה שהשאירה מאחור את משפחתה בפריז, אנחנו תופסים כשהיא מנקה את הנשק.

      "אין, אני לא מצליחה לעשות את זה", היא ממלמלת לעצמה. אנחנו בודקים איתה האם הטירונות במג"ב ענתה על הציפיות שלה או שאולי היא כבר מתחרטת, בעיקר בגלל החום המעיק אותו לא ניתן למצוא ברחובות פריז. "כשבן אדם עייף, הוא תמיד שואל למה. למה הייתי צריכה את זה? היו לי חיים טובים. אבל אני לא עושה את זה. זה רגע ואחרי זה עובר. אני לא חושבת שזה יהיה ככה כל הטירונות, זה יהיה יותר ויותר קשה".

      היו פה בנות שנשברו.

      "כן, הרבה בנות ויתרו כבר, יש בנות שזה פשוט לא מתאים להן, לא שזה קשה, זה לא מתאים להן. החום זה קשה, לרוץ זה קשה, להיות תמיד עייפה זה קשה, אבל בחרתי לעשות את זה ועכשיו אני שלמה עם ההחלטה שלי". שום דבר לא יזיז את נעמי מהמטרה שלה. "מצטערת", היא אומרת לנו, וממהרת להמשיך אל המטווחים.

      יש את מי שכבר התרגלו למשמע היריות, ויש את אלו שעדיין מבוהלות בכל פעם שנשמע ירי. לפני הירי נראה שהן נהנות מכל רגע. בכניסה למטווח אנחנו פוגעים את אוראל מקרית אונו, אחות גדולה לארבעה אחים קטנים, אשר משתדלת להסתיר את האכזבה שלה מביצועי הירי האחרונים. "זאת רק ההתחלה", היא אומרת לנו. "ברור שהתבאסתי על עצמי, מקבץ של אחד וחצי נחשב גבוה, אבל אני לא מסתפקת בזה".

      אנחנו מאחלים לה בהצלחה והיא נכנסת פנימה. כשהיא יוצאת היא לא נראית מרוצה, למרות שתוצאותיה השתפרו. "אני לא מסופקת, היה מספר יותר גבוה, אבל בסדר, מחר נקום ליום חדש ונצליח. קודם כל ישר רצתי לראות את התוצאה, לא חיכיתי. זה מבאס, באמת שזה מבאס, כי את משקיעה. אבל בסדר, נעבור את זה ונתאמן. זה עניין של תרגול. אני מאמינה שעוד שלושה שבועות אצא מפה מקצוענית".

      לוחמות מגב, 2015 (ראובן קסטרו , רובי קסטרו)
      כבר התרגלו למשמע היריות (צילום: ראובן קסטרו)

      לוחמת - גם במחיר של שחרור מאוחר

      בשביל גל לוי, תושבת גני תקווה בת 21, הטירונות לא קשה. היא כבר עשתה אחת כששירתה כבקש"ית (בקרית שליטה ימית) בחיל הים. מה שלעיתים מערער אותה היא המחשבה שבעוד חצי שנה היא יכולה הייתה להיות כבר משוחררת.

      "אמרו לי שאני משוגעת. בהתחלה היה קשה להתרגל ל'הקשב המפקדת', להתרגל לכל המשמעת הזאת שוב פעם מחדש אחרי שנה וחצי של סדיר, זה קצת לא הגיוני, זה ממש קשה", היא מסבירה. למרות זאת, היא לא מתחרטת. "אני מרגישה יותר ותיקה כאן מכולן, שאני קצת מבינה יותר מכולן, זה לא כמו לבוא ככה מבית הספר ולא לדעת כלום. אני רואה פה את הבנות ואני צוחקת, כי גם אני הייתי במקום הזה".

      גל לא ויתרה על החלום הקרבי. "הייתי יכולה לסיים את השירות עוד חצי שנה, אבל מהתחלה לא התגייסתי סתם. אני באה מבית דתי, עשיתי שירות לאומי במשך חצי שנה בפסגות וזה ממש דחף אותי להתגייס, כי זה היה עם חיילים וכאלה. ההורים שלי פחות רצו שאתגייס, אבל אני התגייסתי בכל מקרה. לא לקרבי, כי הם פחות היו בעניין, וגם הפרופיל שלי היה נמוך, אבל לא ויתרתי והעלתי את הפרופיל. מהתחלה ידעתי שאני צריכה להיות לוחמת, אבל זה לוקח זמן בצבא".

      למה שבן אדם ירצה להוסיף לעצמו עוד כמה שנים לשירות הצבאי?

      "זה החלום שלי. לא לכל אחד יש את ההזדמנות לקחת חלק כזה גדול ולהגן על המדינה ולהיות חלק ענק מהדבר הזה שנקרא מדינת ישראל. אני חושבת שזו זכות".

      לוחמות מג"ב, 2015 (ראובן קסטרו)
      מעטות מוותרות (צילום: ראובן קסטרו)

      הבכי שמסתתר מאחורי הרעל

      בין כל הבנות שמתרגלות ירי בולטת לה אחת אדמונית. היא כבר מוכנה M-16 לתרגול 'יבש' כשהיא שוכבת על האדמה. החול, החצץ והאבק לא מפריעים לה. היא נחושה. "יש ביניכן תחרות?", אני שואלת את דניאל בן ישי, בת 18 וארבעה חודשים מאלפי מנשה. "ממש לא", היא משיבה. "הבנות פה מפרגנות מאוד. אני מרגישה פה כמו בבית. בהתחלה זה קשה כי אין היכרות מוקדמת. כל אחת באה ממקום שונה ותרבות אחרת".

      בתוך כל ה'רעל' הזה, אנחנו מנסים לראות האם יש מי שנשברת. "בוכים, אבל מה לעשות. בכל מקום בוכים, בכל טירונות", אומרת לנו בן ישי. "גם בטירונות של שבועיים וגם בטירונות בת ארבעה חודשים של מג"ב בוכים. לא בכל מקום הכול הולך קל, זה קשה, אבל בסוף המטרה שווה את זה". אני מנסה לקלף ממנה את המעטה הקשוח ושואלת אם היא עצמה בכתה. "בכיתי, כן. האמת שזה קרה אתמול. מתגעגעים להורים. אבל יש פה מיליון חברות שמצאתי לעצמי וכמה שהמשמעת קשה, המפקדים פה בשבילנו".

      לוחמות מג"ב, 2015 (ראובן קסטרו)
      (צילום: ראובן קסטרו)

      הערב יורד על בסיס המטווחים. הבנות יוצאות לפריסה – ירקות, פירות, גבינה (אפילו גבינה מסויה לצמחוניות מביניהן). "כשרעבים ועייפים הכל טעים, עכשיו באמת מעריכים את האוכל של אמא", אומרת אחת מהן.

      "באמת נתתן היום עבודה יפה", אומר להם אחד ממפקדי המחלקות במסדר הסמל. "ראיתי שהמחלקה שלנו נותנת מעצמה, המחלקה שלנו בלטה לטובה, אלה הערכים שאני מנסה להחדיר בכן". למרות ההצהרות כי אין תחרות בין הבנות, בשטח הדברים נראים קצת אחרת. "שלא יהיה לי מצב שיהיו לי בנות שיהיו בפיגור בקליעה ויישארו מאחור יספגו ביקורת. אתן צריכות להרים אחת את השנייה", מפציר בהם המפקד. "רק ככה הפלוגה שלנו בכלל והמחלקה בפרט תיראה הכי טוב שיש הכי טוב שיש. כל בחורה פה תיראה לוחמת", הוא קורא.