אוטופיה: יהודים וערבים מסתדרים יחד, כשהם חייבים

צעירה ערבייה בכיסוי ראש מתיישבת מתחת לשמשייה ירוקה, קרוב לקו המים. עשרה מטרים ממנה יושבת עוד אישה בכיסוי ראש, אבל מהזן החרד"לי. "את רואה, זאת בכלל השמשייה שלנו", לוחשת לי החרד"לית, "שמנו לנו שמשייה והיא לקחה לנו אותה. אבל אין לי בעיה, שתיהנה", היא מוסיפה כשאני כבר מתכוונת להזעיק את צה"ל שיטפלו בטרור השמשיות הנאלח הזה ולתייג את בנט, "כל עוד אנחנו לא מפריעות זו לזו, זה בסדר".

"הו, איזה דו-קיום נפלא", אני מעפעפת וכבר מתכוונת להזעיק את עמותת "יד ביד" ולתייג את תמר זנדברג.

"כי מה שבאמת מפריע זה הצעירים הערבים", ממשיכה הבת של החרדל"ית, "הם גונבים לנו את החפצים, באים ומשתוללים, פעם אחת הם אפילו זרקו עלינו חול ואבנים, עלינו ועל עוד כמה יהודים שהיו בחוף. וכשאנחנו נכנסות לים, הם באים ונצמדים אלינו בכוונה בתוך המים. זה ממש מפחיד".

טוב, תבטלו את תמר זנדברג.

חופש, וחם. עם ישראל יוצא בהמוניו אל החופים, הפארקים, הסופרלנדים, הספארים, הקיפצובות והשפיימים. ושם, בתור הבוצי למגלצ'ת האבובים, הוא פוגש את כל פלחי האוכלוסייה שהוא לפעמים מדחיק ביום-יום הממוזג של השכונה ההומוגנית שלו בנרקיסי-השרון. לתוך קרון האנקונדה נדחקות יחדיו משפחות חילוניות, חרדיות וערביות, ונאלצות להתמודד לפתע עם פסיפס הזהויות הישראלי מקרוב. החופש הגדול הוא כור ההיתוך הרותח שלנו, במיוחד בימים אלה של אחרי הרמדאן כשהאוכלוסיה הערבית יוצאת לבלות בהמוניה. לפעמים זה מתפוצץ, אבל לרוב זה מסתכם במתח חנוק, של אימא שלוחשת "יוני אל תתקרב אליהם" והתרחקות מנומסת על הדשא. מרחק רצוי: גל הדף של מטען חבלה ממוצע. ליתר ביטחון.

מתחת לעץ בפארק הירקון משפחה של שש אימהות ערביות קרובות משפחה + 30 ילדיהם המצטברים נחים על השמיכה הרותחת משמש. הן סיימו את המנגל ועכשיו הילדים בעיקר מחפשים מה לעשות עם עצמם, הם בנו על סיבוב בכדור הפורח של הפארק אבל המחיר הוא 90 ש"ח לנפש ובחשבון פשוט זה יוצא טריליון ש"ח לחמולה. הם באו לפה בהסעה, כמו רוב המשפחות הערביות שפגשתי שמתניידות עם עשרות נשים וילדים בלי בעלים שינהגו. בכל חמולה כזאת תמיד יש את ה"מארגנת", האישה שכולן מצביעות עליה בצחקוקים בתור מפיקת האירוע שהתעסקה עם ההזמנות והנהגים והמי מביאה מה. את ימי הכיף המשותפים האלה הם מבצעים גם ב"חגים שלכם, היהודים", כי אז יש חופש, אבל למיטב זכרונם של כל הנוכחים כמעט ואין אינטראקציה ביניהם לבין המשפחות היהודיות בפארק. "אם חסר לנו משהו בפיקניק, או למשפחה היהודית שלידנו חסר, אז משלימים אחד לשני", אומרת אחת האימהות, "אבל זה הכול. זה לא שהילדים משחקים ביחד או שאנחנו ניגשים לדבר איתם, כל אחד בפינה שלו עם המשפחה שלו".

המשפחה החרדית שיושבת לא רחוק מהן על הדשא גם כן מעדיפה לא להתערבב יותר מדי עם הסביבה – כל סביבה שהיא לא חרדית, בעצם. האבא שומר על העיניים מפני תועבה פתאומית, שוכב על השמיכה עם הראש מכוסה בכובע. האם והבת מתרכזות בספרי תהלים. "אנחנו באות לפה רק איזה פעם בשנה, וגם אז רק אם לא צפוף מדי", מבהירה אימא תהלים, "בכלל, בקיץ אנחנו משתדלים לא לצאת החוצה, בגלל איך שהנשים פה לבושות".

"יותר נכון לומר שהן שכחו להתלבש", מגחכת הבת, "נראות כאילו הן רק יצאו מהמקלחת!"

"בדיוק", אומרת האם, "זה נראה כאילו לתופרת שלהן נגמר הבד באמצע. וזה מפריע, מפריע ללמוד תורה, וזה לא אני אומרת, זה כתוב במקורות שלנו. לכי ותראי בעצמך. אפילו הייתי לא מזמן באירוע של אנשים, שבכלל לא היו חרדים, אבל כשהאבא ראה איך הבת שלו התלבשה הוא אמר 'מה זה, נגמר לתופרת שלך הבד באמצע?' ותיכף שלח אותה להחליף בגדים".

אז מה עושים? הרי אם אתן הולכות לפארק לא תוכלו לשלוט במראות שתיחשפו אליהם.

"בגלל זה אנחנו באמת נמנעים לצאת מהבית הרבה. ואם כבר יוצאים, מתפללים הרבה שהשם ישמור שלא ניתקל ב'מפגעים חזותיים', מה שנקרא".

תובנה צחורה יורדת עליי. הנה ההזדמנות האמיתית לדו-קיום. הרי המשפחה הערבייה שיושבת בסמוך מתאימה בול למשפחה החרדית הזאת. כולן שם נשים, לבושות בצניעות רבה, שום בד לא נגמר לתופרת שלהן באמצע, רק יושבות בענווה תחת עץ ומחליפות טיטולים לתינוקות. איזו ידידות אמיצה יכולה לצמוח כאן, שני עולמות נפגשים כדי לצקצק יחדיו על השרלילות התל אביביות שמטיילות עם הלברדור שלה במכנסונים וימותו לבד. אני מציעה לבנות להתמנגל קצת עם הבני דודים, חשה מרטין לותר קינג הפונדמנטליסט, אבל הפרויקט כושל במהרה. "למה שאני אדבר עם ילדה ערבייה? מה לי ולה?" מתחלחלת הבת. "היא שונאת ערבים", אימא שלה מסבירה לי, והבת מתקנת: "לא שונאת, אבל מפחדת".

מה הילדה יכולה לעשות לך?

"לא יודעת, אבל אין אמונה בגויים".

אם בפארקים מתנהלת מלחמה קרה בין מגזרים, במסגרתה כל עוד לא חרגתם מעיגול הצל הלאומי שלכם אף אחד לא יטריד אתכם, חוף הים זה כבר סיפור אחר. כמה עלילות זוועה שמעתי על מפגשי עמים דליקים, קטטות בין נוער יהודי ונוער ערבי, הטרדות והצקות הדדיות. כשאתה חצי ערום, נשרף בשמש ואימא שלך לא בסביבה, אלה תמיד תנאי פתיחה טובים לצאת למלחמה. החוף היום די שקט, בעיקר כי אין צפיפות ולכל אחד יש מרחב מחייה מפנק סביבו, אבל עדיין, זכר סיפורה של המשפחה החרד"לית – על צעירים ערביים שגונבים חפצים, זורקים אבנים ומתחככים בך במים – שורה עליי בכל פעם שחולפת על פני להקת בני-דודים רועשת. ארבע הסטודנטיות שמתרפקות על מגבת בסמוך לקיר הגרפיטי, גם הן נזהרות. "אני לא רציתי לבוא לחוף הזה, כי ידעתי שיש פה ערבים", אומרת אחת מהן, "הם גורמים לי אי נוחות".

למה?

"לא יודעת, הם תמיד בחמולות, עושים רעש, בלגן. פשוט גורמים לי אי נוחות".

הם מתחילים אתכן לפעמים?

"לפעמים, אבל אנחנו מנפנפות את כולם, לא רק את הערבים", אומרת חברתה, "תמיד כשמתחילים איתך בים זה לא נעים, בלי הבדל דת וגזע. זו תמיד סיטואציה סליזית, בעיקר כי את בבגד ים, והבחור ניגש אלייך כשהוא כבר רואה את כל הגוף שלך על ההתחלה, וזה לא פייר".

יש כאלה שעצם הנוכחות שלהם מציקה לכן?

"יש את הערסים שמביאים רמקולים לים", אומרת הבחורה הראשונה, "מתעקשים לחלוק עם כולם את המוזיקה שלהם בקולי קולות. זה ממש מציק. ערסים וערבים, יש להם את אותה התנהלות".

"אבל דווקא אלה שהשמיעו מוזיקה ברמקולים לא מזמן, הם השמיעו רגאיי, לא מזרחית", מציינת השלישית.

אז רגאיי ומזרחית? אלה סוגי המוזיקה שמשמיעים בקולי קולות בציבור?

"בעיקר. עדיין לא שמענו אנשים ששמים בפול ווליום את עברי לידר".

וכמו נס קטן, כמעט ברגע שבו אני נפרדת מארבע המשתזפות על החוף אני נקלעת לתוך ענן מוזיקה רועשת. על הגבעה בגן צ'רלס קלור שמונה נשים ערביות מקיפות מכשיר בומבוקס עצום שמשמיע מוזיקת ריקודים בערבית, ושתיים מהן מחוללות בחום הקופח. כשהן רואות אותי הן מסמנות לי בהתלהבות להצטרף, כי משהו בעורי הלבן כקיר המרוח שש שכבות אולטראסול וכובע השוליים הענקי הוורוד שלי והגרביים הסגולים המשוכים עד מעל הקרסול משכנע אותם שאני בדיוק הטיפוס שירקוד ריקודי בטן חושניים ב-2 בצהריים של חודש יולי. אז אני באה ועושה כמה תנועות אשכנזיות סמליות של "קבלו את ההנהון הזה כריקוד" וזה מספיק, ככל הנראה, כדי להתקבל לחבורה הסודית שלהן. זוהי שוב קבוצת אמהות וילדיהן שארגנו הסעה ובאו לכאן מהדרום. הן עושות את זה הרבה, מעמיסות בומבוקס ופותחות רחבת ריקודים איפה שהאוטובוס עוצר. "דווקא אף פעם לא העירו לנו על הרעש", אומרת אחת מהן, "להיפך, הרבה פעמים אנחנו רואות אנשים מרחוק מעודדים אותנו במחיאות כפיים, לפעמים הם רוקדים גם כן. אף פעם לא רבנו עם אף אחד. מקודם, למשל, שמנו מוזיקה במסעדה שבה ישבנו, והבעלים אמר לנו להפסיק ומיד סגרנו בלי להתווכח. פה זה לא מפריע".

הרבה משפחות ערביות מבלות עכשיו, כשנגמר הרמדאן?

"כן, במשך חודש שלם היה לנו צום ועכשיו זה הזמן שלנו להשתחרר, לבלות, ליהנות מהחופש".

ואיך המפגש עם המשפחות היהודיות במקומות האלה?

"בסדר גמור, בכלל יש לנו הרבה מכרים יהודיים איפה שאנחנו גרים. שתיים מאיתנו עובדות במספרה כספריות ואנחנו חברות של כולם שם, יהודים וערבים".

אבל למה לבזבז זמן על שרעפי "האם יהיה שלום" כשאפשר פשוט לשאול את דור העתיד. עם הילדים הערביים היה קצת קשה לפטפט – הם היו משותקים מביישנות ולא ידעו הרבה עברית, ועל פי רוב האימהות שלהן ענו במקומן בהחלטיות – "בטח שהוא משחק יפה עם כולם!" כשהם מתכדררים בענווה לתוך הפיקה הפרוש.

את הילדים היהודים שפגשתי, לעומת זאת, לא היה כל כך קשה לדובב. למעשה אני בטוחה שעד לרגעים אלה שלושה מהם עדיין נואמים לי מתחת לבניין על הפעם ההיא שילד תפס להם את הנדנדה והם אמרו לו מה זה הנדנדה של אבא שלך והוא ענה לא זה הנדנדה של סבא שלי וכולי. על הדשא בפארק הלאומי ברמת גן נקלעתי לתוך מסיבת כיתה צרחנית של כיתה ה'2 אימפריה, התכנית המקורית שלי הייתה לשוחח בדיסקרטיות עם שתי ילדות שפגשתי, אבל תוך דקה זינקה עליי כל הכיתה בדרישה להיכנס לכתבה ואם אפשר למסור ד"ש לאופיר המלך. סתם מעלילים על הדור הזה שהוא רובץ כל היום במחשב, הנה ילדי ישראל משתובבים בהמוניהם בפארקים כי לכולם יש סמארטפון אז מי צריך סלון עם פי.סי ישן ואינטרנט רימון כשאפשר לבהות בקליפ של ריהאנה יוטיוב תחת כיפת השמיים. הילדים בדיוק נשפכו החוצה מתוך רכבת החלודה שמקיפה את הפארק, מצופפים עם שלוש משפחות חרדיות ומשפחה אחת ערבייה. אין הפרדה, יושבים איפה שיש מקום ומקווים לא ליפול לצדדים.

גם כשאין מבוגרים באיזור, הילדים יודעים להיזהר מזרים עם מראה אוריינטלי חשוד (אני למזלי נראית כמו סנורקה בצקית עם פלומת תינוק בלתי מזיקה). "לפעמים אני מתחברת עם ילדים שאני לא מכירה ואנחנו משחקים ביחד, אבל אני מתרחקת מערבים", אומרת אחת הילדות, "הם לא נעימים לי, הם מתנהגים מוזר ויש להם שפה אחרת". "הרבה מהם גם מדברים עברית", מתנגדת חברה שלה, אבל הראשונה מתעקשת: "כן, אבל עם מבטא כזה".

"אני דווקא שיחקתי פעם עם ילדה ערבייה שפגשתי בפארק", מכריזה ילדה אחרת בגאווה, "כי זה לא משנה הדת שלהם, כולנו בני אדם!" "אני פעם הלכתי עם המשפחה לפארק והייתה שם ילדה ערבייה שעשתה צמידים", מצטרפת סמולנית נוספת בהתלהבות, "ואני לא פחדתי וניגשתי אליה וביקשתי שתלמד אותי גם כן לעשות צמידים. והיא לימדה אותי ועכשיו בזכותה אני יודעת לעשות גומילומים!"

אין לי מושג מה זה גומליומים ואני נאלצת להניח שזה סוג של פיתה עם זעתר או לחילופין שהילדה לוקה בשבץ. אבל מה זה חשוב, מתברר שיש תקווה לדו-קיום בקרב דור העתיד. הילדים אולי חשדניים יותר כלפי מבטא ערבי, וזה מובן למדי בהתחשב בזוועות שמתרוצצות במהדורות החדשות לעתים קרובות. אבל כל עוד יש איפשהו ילדה ערבייה שבזכותה ילדה יהודייה יודעת להכין גומילום, אולי יש עוד תקווה.