"בייבי" היה הכינוי שדבק בקרובת משפחה שנפטרה לפני כעשור, בשנות ה-90 לחייה. הכינוי נשאר מאז הולדתה כבת זקונים, וכך גם מצבה המשפחתי. היא היתה לבדית כרונית. יצאה לשני בליינד דייטים בשנות השלושים של המאה הקודמת, וזהו. האדם הקרוב ביותר אליה היתה בת דודתה, פולין, שהיתה רווקה עד שנות הארבעים לחייה, ואז התחתנה והתאלמנה. הן חיו יחד בבית ילדותן בברוקלין. הדירה היתה רותחת כי הן סירבו להכניס אליה מזגן. הן לא הצליחו לעכל את כל השינויים הטכנולוגיים, וגם לא את הנוף האנושי שהשתנה ללא היכר. כל שכניהם היהודים עזבו והתחלפו במהגרים ערבים ופקיסטנים. קרובי משפחה וחברים מתו בזה אחר זה או עלו לארץ.
בייבי האריכה חיים למרות תזונתה שכללה רק קפה, עוגיות ופיצה. מספרים שהיו לה חיים מלאים, למרות שרובם עברו באותו מרחב. אומרים שהיא הקדישה את חייה לצדקה והתנדבות בקהילה היהודית. אחר כך הגיע הדבר הבלתי נמנע: פולין, חברתה לחיים, מתה. במהשך באה הדימנציה שהשפיעה על מצבי רוחה והמעבר לבית אבות סיעודי.
מספרים שלקראת סוף חייה, כשהיא חלשה, שכחנית וחרדתית, הייתה לה נטייה להיכנס לדיכאונות. כשפגשה קרובי משפחה, היא בכתה על כך שלא התחתנה ולא חוותה מערכות יחסים.
"בייבי", שמייצגת את הדור הישן, כבר נפטרה. אבל גם בעידן ההיכרויות הזמינות של המאה ה-21 נראה שהלבדיות הכרונית עדיין קיימת. פתאום נראה שהיא בכל מקום: אצל חברים, מכרים, שכנים, אנשים שפוגשים באקראי, מכל המגזרים וכל סוגי האישיות. האם זה מקרי או שאכן קורה פה משהו?
זו לא עוד כתבה על רווקות. זו כתבה על לבדות. על אנשים שחוו תקופות יובש בודדות וגם חוזרות, שהיו לבד ארבע, עשר, אפילו 15 שנה ללא מערכות יחסים ואפילו ללא דייט אחד. תת קבוצה שנעלמה מתחת לרדאר של השיח על תופעת הרווקות.
מי הם? האם אפשר לכלול אותם בקטגוריה מסויימת, הכוללת מאפיינים משותפים? ואיך מתמודדים עם לבדיות כרונית? קבוצה זו אינה מופיעה בסטטיסטיקות וגם לא בעולם האקדמי. קשה לאמוד את שכיחותה. לא כל אדם לבדי מספר למכריו שהוא כזה.
כשמדברים עם עומר מתרשמים מבחור לבבי עם יחסי אנוש ברמה גבוהה. הוא עובד כמטפל, ומגדיר את עצמו כ"אדם חברותי, מאלה שמושכים תשומת לב. מאלה שמצחיקים, מנגנים על גיטרה, דברים כאלה".
הוא בן 38. מערכת היחסים הארוכה ביותר שחווה נמשכה חודשיים. בעבר הוא יצא להרבה "בליינד דייט", טיולי פנויים פנויות ועוד. הדייט האחרון שלו היה לפני שנתיים.
"יש שם בחירה שנובעת מהמון פחדים של להיות בזוגיות", הוא אומר. "מצד אחד אני בן 38, רוב חיי הייתי לבד, אני רגיל ללבד. אני מפחד מאובדן העצמאות והחופש. ויש גם חששות מיניים. לא נפגעתי מינית, אבל היו לי חוויות לא נעימות ברמה מאד בסיסית. עניין של תפקוד ודברים כאלה".
קטי, בת 41, עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין. בחורה נאה ורהוטה שעד גיל 26 חוותה מערכות יחסים רגילות. מאז ועד היום היא חיה ללא גברים. דייט של פעם בכמה שנים שובר את השגרה. חמש השנים האחרונות עברו ללא דייט אחד לרפואה.
"מאז שהתחלתי להתפתח, בגיל 24, ראיתי שאני חוזרת אחורה בתחום הזוגיות. ככל שהפכתי יותר מודעת לעצמי, סגרתי את עצמי יותר, לא נתתי לעצמי צ'אנסים. בכל פעם שמשהו מתחיל לקרות, אני נסגרת והופכת ללא נגישה. זה נובע מזה שאני לא מרוצה מהמראה שלי, המקום שאליו הגעתי בקריירה ונתונים חיצוניים אחרים, למרות שאני מאמינה שהם אינם חשובים והפנימיות של האדם היא שקובעת. אומרים לי שאני נראית טוב, אבל אני לא מרגישה את זה ואני מפחדת מאוד להיחשף במצבים אינטימיים. בעבר התביישתי להציג את עצמי ואת העבודה שלי בפני בן זוג, ופחדתי להיות עם מישהו ש"שווה" יותר ממני. מגיל קטן הייתי בחרדה קיומית, ואני חושבת שיש לי פחד מהצלחה. אני מנסה כל פעם להתגבר על זה, אבל חוזרת לאזור הנוחות של התחבאות והשתבללות, מפחדת לבלוט. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם עצמי, מונולוג של 'מגיע לך, לא מגיע לך, את יכולה, לא יכולה'".
אבי, שבקרוב יחגוג את יום הולדתו ה27, אומר שחייו הרומנטיים "יבשים". בארבע וחצי השנים האחרונות לא יצא אפילו לדייט אחד. "אני יותר מדי מוזר ולא מסתדר עם המנטאליות הישראלית, אפילו שנולדתי פה", הוא מסביר. "אני סוג של 'רד-נק', אחד שחולה על רכבי שטח אמריקאיים, מחזיק בהמה גדולה ושומע מטאל. לדייטים הייתי בא הכי אני, עם טנדר אמריקאי חבוט משנות ה-70, ג'ינס משופשף, מגפי בוקרים, חגורה עם באקל ענקי וטי שרט. מדי פעם הייתי לובש מעל זה כובע קאובוי ענקי. זה בא עם סוג של התנהגות. כשאני מדבר יותר בחופשיות, אני משלב ביטויים ומשפטים באנגלית ובמבטא דרומי כבד, כי זה מרגיש לי הכי נכון ונוח. יש לי את החבר'ה שלי, שהם 'רדנקים' וחולי בירה כמוני. אני לא ארגיש טבעי אם אשנה את זה. ניסיתי למצוא בחורה כמוני, אפילו בחורות מטאליסטיות שצובעות את השיער בגוונים של כחול וסגול הולך, אבל אין הרבה כאלה בארץ. אני עכשיו בצבא ויש בנות בבסיס, אבל לא בגיל שלי. גם אם יש מישהי שמוצאת חן בעיני, אני דופק לעצמי סטירה ואומר: 'הלו, זה על גבול הפדופיליה'. בחורה בת 20 לא מרגיש לי נכון".
מורן, בת 45, נמצאת כיום במערכת יחסים און אנד אוף. בעברה תקופת יובש ארוכה של 12 שנים ללא דייטים של ממש. "מגיל 15 ידעתי שהסיכויים שאגשים את החלומות הרגילים של אנשים - זוגיות נורמלית, חתונה, שני ילדים וכלב - לא מאד גבוהים. ידעתי שאני שונה, ידעתי שיהיה קשה למצוא מישהו שיכיל אותי. אני חושבת שזה קשור להרבה פקטורים מילדותי, מהסביבה, המשפחה, וגם לאמא שהיא מאוד דומיננטית. הרצון הכמעט כפייתי שלה לשלוט בכל מצב ואדם היה אדיר".
ענבל חזקיה, פסיכולוגית קלינית במרכז ד"ר טל, יכולה לתת אומדן לגבי הרווקים הפונים אליה - כחצי מהם לבדיים.
האם אפשר למצוא מאפיין משותף ל"לבדיים"?
"יש שתי בעיות עיקריות, אם מנסים לאפיין את האנשים הללו", אומרת חזקיה, "הראשונה היא חרדה חברתית והימנעות. השנייה היא היעדר כישורים חברתיים. בקבוצה השנייה יש אנשים שמנסים, שולחים פניות, אבל זה נופל בשלב הווטסאפ והטלפון, והם בחיפוש וירטואלי תמידי שלא מגיע למפגש. אנשים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי יתקלו בקשיים גם אחרי שלמדו לקרוא מצבים חברתיים בצורה מלאכותית. בדייט הם פשוט לא עוברים מסך. יש גם כאלה שחוו קשר טראומתי קודם שהסתיים רע. זה כמו אנשים שיצאו ממעגל העבודה ומתקשים לחזור. אבל לכל הקבוצות האלה יש תקווה והיו סיפורי הצלחה".
"האנשים שמגיעים אליי לטיפול הם אנשים שרע להם ורוצים לשנות את זה", אומרת חזקיה. "אני רואה השפעות של ביטחון עצמי נמוך, הרגשה של פגימות, חריגות, חרדה, יאוש, וגם דיכאון בהרבה מקרים". אך כאשר מדברים עם המרואיינים, שרובם נמנעים מטיפול, ההתמודדות מעט אחרת.
"אני מאוד אוהבת את הלבד הזה", אומרת קטי, "אני לומדת דברים על עצמי ועל העולם. אולי זו טקטיקה שלימדתי את עצמי כדי לא להיות בדיכאון על זה שאני לבד. אבל מצד שני יש הרבה קטעים שבהם אתה מרגיש את הלבד, כי אתה רוצה לחלוק דברים עם מישהו, איזה דבר יפה שראית, ידע, ניסיון. מאד חסרים לי הדיבורים. לפני 6-7 שנים הייתי מקבלת דיכאונות, אבל בגיל 35 פתאום נפל לי האסימון, והרגשתי שלווה שלפעמים היא מתערערת. הבנתי את המקום שלי, למה אני פה, שהכל תלוי בי. אני חושבת שזה סוג של השלמה שמאפשרת לי לשרוד את היומיום. בוודאי שיש גם ממד של הדחקה. אשקר אם אגיד שלא. היום אני יכולה להתלהב מדברים קטנים, שיחה טובה או חיוך של בן אדם. אני לא מחפשת משהו מסעיר בחיים. יש הרבה דברים אחרים בחיים שגם גורמים לסיפוק, לא רק זוגיות ומשפחה".
"לא רע לי", אומר גיא, "אבל שוב, אני לבד". לגיא, בן 44, לא היתה מעולם מערכת יחסים רצינית. תקופת היובש האחרונה נמשכת מזה חמש שנים, שכללה רק אפיזודה אחת קצרה ו"לא רצינית", כהגדרתו.
"העבודה מחזיקה אותי", הוא אומר, "אני עובד הרבה בסופי שבוע. כשאני לא עובד אני מבלה עם המשפחה. בערבים אני לבד בבית, אבל יש מחשב וטלוויזיה וזה מסיח את דעתי. אף פעם לא הייתי לבד עם המחשבות שלי, לא ישבתי וחשבתי על מצבי, זה לא מתאים לאופי שלי".
"במעט זמן שאני נמצא בבית, אני מבלה עם החבר'ה", אומר אבי, "יש צחוקים, גיטרות, מוסיקה, אלכוהול. בצבא אין לי זמן לנשום, אבל אם אני סוגר שבת, אז וואלה, התחושה של הבדידות מתחילה לחלחל. אני חי חיים קשוחים, ואני רוצה את הרוך והעדינות של אישה. אני מסיט את המוח שלי בסרטוני יוטיוב, רואה רכבי שטח שבונים מחדש, שומע מטאל, וזה מפיג לי את המחשבות לגמרי. קרה פעם אחת שלא הצלחתי להסיח את דעתי. הייתי תקוע במקום בלי קליטה סלולארית, כל מה שהיה לי זה ערימה של ספרים וזה חלחל ותסכל, אבל אף פעם לא הגעתי לתהומות האלה של דיכאון ויאוש. אני כבר רגיל ללבד, ההרגשות האלה עוברות באיזשהו שלב, ואיך שיוצאת השבת מזניקים אותך לרכב למשימה".
מערכת היחסים היחידה של גד, בן 49, נמשכה 13 שנה. תקופת חזרה לאחר שהסתיימה. הנוכחית נמשכת כבר חמש שנים. "יכול להיות שטוב לי לבד", אומר גדי, "כשאני לבד אני לא מתאמץ".
באמת טוב לך לבד?
"לא במיוחד. אני כרגע גר לבד, בערך. יש פה כלבה חמודה. אני לא מקבל דיכאונות בגלל המצב הזה, אבל לפעמים חסרה לי מישהי לעשות איתה דברים. כל דבר יותר נחמד לעשות בזוג, ולפעמים זה חסר".
"את יכולה לרשום את העצה שלי, לא לספר בדייט שאת אחרי תקופת יובש ארוכה", אומרת עירית בוקק, סוציולוגית ומאמנת למציאת זוגיות. "אדם מהשורה יחשוב שאתה מצורע. ישר עולות שאלות, למה הוא ככה, מה לא בסדר אצלו. החברה מתייחסת אליהם כמו לנשאי איידס. מייחסים להם בררנות, כמו לכל הרווקים, מניחים שיש בעיה נפשית. ואז יש מעגל סגור שהם לא מצליחים לצאת ממנו, כי מי שידע שהם לבד זמן רב יירתע מלהיפגש איתם. הצד השני יחשוב: היא תברח אחרי דייט אחד, או לחילופין, היא תידבק אליי כמו עלוקה ותלחץ לחתונה".
האם האדם הלבדי הוא דמות שתמיד היתה ותמיד תהיה? או מקרה קיצון חדש של תופעת הרווקות הגדלה? האם קבוצת הלבדיים תגדל ככל שהחברה תתקדם למודרניזציה?
"קשה לדעת", אומרת ויקי זלוסקי, מאמנת למציאת זוגיות, "אבל נראה שכלל האנשים, לא רק אנשים שחיים לבד, הפכו לסוג של נכים ביצירת קשרים אנושיים. ההיכרות עברה לעולם הוירטואלי וזה עולה לנו. בתקופת הרווקות שלי, הייתי הולכת לברים, ומנצלת את ההליכה לשירותים כדי להשיג אינטראקציה עם המין השני. היום אנשים יושבים בבר עם הפלאפונים שלהם, אף אחד לא רואה אותך. פחות מתחילים עם אנשים, ויותר נכנסים לתוך קופסא".
שגרה של לבד
שגרת עבודה-בית-עבודה. ערבים משעממים מול הפייסבוק. כניסה לאתרי היכרויות ושליחת הודעות שלא זוכות למענה. אירועים חברתיים, פאבים, מסיבות ופסטיבלים עם ניסיונות פלירטוט כושלים. ניסיונות עזרה מחברים עם כוונות טובות שמאגר חבריהם מורכב מתפוסים ולא מעוניינים. טיפול פסיכולוגי שלא העלה כלום. לפעמים מנסים, לפעמים "משחררים" ולא מנסים. התוצאה היא אותו הדבר. וזה חוזר על עצמו, גם אצלך, גם אצל החברים שלך. נראה שקשה יותר למצוא אהבה.
ואז מתחדדת הדילמה - האם להמשיך להתאמץ? כי המאמץ מביא לתסכול, לדיכאון ולחוסר שקט. אולי להשלים עם זה? ללמד את עצמך שלא לרצות? לומר לעצמך שטוב לך לבד? האם האהבה היא נחלתו של מיעוט מוכשר? משחק של חוקי משיכה שבו הטובים מנצחים?
כתבות העוסקות ברווקות נוטות להצביע על העשור השלישי כנקודת מפנה, בה קשה יותר למצוא זוגיות. אדם שנמצא לבד מרבית שנות ה-20 שלו, טבעי שיחשוב מה יקרה בגיל שלושים, וארבעים, והלאה. מה הסיכוי למצוא זוגיות בגילאים שבהם זה נהיה קשה יותר, ומה עושים אם הלבדיות נמשכת לזקנה והופכת לעריריות? ואיך יחיו העריריים של העתיד, עם עזיבת אורח החיים הקהילתי, הזדקנות האוכלוסייה ומשבר הפנסיה?
"השאלה הזו עוברת בראש הרבה, מה יקרה כשאזדקן, מי יטפל בי", אומר עומר. "טיפול פיסי אפשר למצוא, אבל מי יהיה איתי? אין לי בראש תכניות למקרי חירום או פיתרונות. באיזשהו מקום אני חושב שאני לא אשאר במצב הזה הרבה זמן, אז אני לא דואג לתכניות למקרי חירום. אני לא יודע מה אעשה אם המצב יימשך כך עוד עשר שנים".
"אני חושבת על התקופה שאחרי הפנסיה", אומרת קטי, "זו החרדה היומיומית שלי. איך אעשה את זה, איך אשרוד את זה לבד?".