בואו נפרק את הסיטואציה ונסתכל עליה כעל רגע קולנועי.
אביה מוריס בתפקיד עצמה כשלצדה דמויות בעלות אינטרס הפוך משלה, מנסות להכשיל אותה ולעורר אותה לפעול מתוך חרדה או בהילות. בשלב מסוים העימות הפך לאחת על אחת. האחת - יהודייה, דתייה מסורתית, מתנחלת. השנייה ערביה מוסלמית.
אם השתיים האלה היו נפגשות בתור לטיפת חלב סביר להניח ששם הן היו מרשות לעצמן לצחוק ביחד על הגיהוק-שיהוק-פיהוק של העוללים הקטנים, ורק אחרי המפגש הן היו מתפנות לחזור אל סיפור חייהן הבלתי קומי בעליל. אבל במציאות הלא מתוסרטת של השתיים הדרך להר הבית הוא מפגש נפיץ וטעון וכל מבט מיותר יכול להיחשב כסכין שלופה. וזה אולי מה שעצוב בסיטואציה. כי מפגש עיניים בלוקיישן אחד יכול להיחשב אמפתי ומסביר פנים, ומפגש עיניים בלוקיישן אחר יכול להיות כהתרסה או הזמנה לעימות. ולמה, בעצם? מתי הפכנו להיות מייצג חי ובועט של הסכסוך?
נחזור לאביה. אף אדם בר דעת שרואה לנגד עיניו מציאות מורכבת כמו המציאות שלנו אינו אמור לחשוב לעצמו שהקריאה "מוחמד חזיר" הופך אותה אוטומטית לפרובוקטיבית משיחית. זה קל מדי ושטחי מדי לחשוב במונחים כאלה. לכל סיפור כמו גם לסיפור הזה יש אקספוזיציה ויש קונטקסט. וכאן הנסיבות מדברות בעד עצמן.
באחד הסרטונים הלא מצונזרים בפייסבוק אפשר לראות בבירור דקה שלמה של התעמרות מילולית של נשים ערביות באביה ובעלה, כשלצדם שוטרים עם נשק שבוחרים לא להתערב. איך כל אחד מכם היה בוחר להתנהג בסיטואציה כזאת? זאת השאלה המרכזית. האם נעבור את הדרך בשתיקה ולא נתייחס להערות הפוגעניות שפולשות אל המרחב הפרטי שלנו? האם נשתף פעולה בדרך כזאת או אחרת עם הסיטואציה וניכנס בעל כורחנו אל הזירה? לעיתים גם התעלמות היא דרך פעולה.
בואו נודה על האמת, קשה לשמור על איפוק כשהכל מסביב רוגש וקוצף. צריך כוחות נפש מברזל כדי להעמיד פנים שזה לא נוגע בך. איך מפסיקים את קריאות ה"אללה הוא אכבר" שהופכות יותר ויותר תכופות ורמות, יותר ויותר פולשניות? ובכלל, שאלה מאותה הסתעפות - תשאלו את עצמכם למה כשערביה אומרת למתנחלת "אללה הוא אכבר" זה נשמע לנו מפחיד. הרי גם בעברית משתמשים בביטוי "אלוהים גדול". אללה הוא אכבר מקושר אצלנו בשפה העברית לאסוציאציה מיידית של לפני פיגוע, הרי זה מה שבדר"כ מחבל צועק טרום הלחיצה על הכפתור. קפסולת הסכסוך מצויה באמירה הזאת, זה הפצע הפתוח מהצד שלנו. ובסיטואציה הזאת נגעו למתנחלת שנמצאת שם עם בתה התינוקת בפחד הקיומי הכי גדול שלה.
אז ברגעים של האלה של ערעור הביטחון וכשסיטואציה יוצאת משליטה היא מסננת "מוחמד חזיר". שומו שמיים, מה קרה? השמיים נפלו ולא ידענו? האדמה רעדה? "מוחמד חזיר" היא קונטרה לגיטימית גם אם לא נעימה לאוזן לסיטואציה מאד בעייתית. וכשחוקרים מקרה מוטב לנו לראות את התמונה במלואה לפני שנמהר לשפוט.
בואו נסכים בראש ובראשונה שגם עימות (על כל סקלת הטווח שלו לא כולל עימות אלים. ושוב, מה עימות אלים?) הוא חלק מהשיח הציבורי. דרך עימות אנחנו מדייקים מסרים, בוחנים את גבולות השיח, פותרים מחלוקות. ולשתי הנשים בעימות המניאטורי והכל כך מקומי-פרובינציאלי הזה יש הגדרת תפקיד מסורתית גם אם לא מקובלת על כל אחד מאיתנו. הערבייה תצעק. המתנחלת תצעק. זה שיח נורמטיבי כשכל אחת מהן יושבת בדיוק על המשבצת שאנחנו מכירים. חשוב להבין שמבחינה דמוקרטית גם באמירה חסרת הטאקט של אביה אין חריגה ברוטאלית מגבולות השיח הנורמטיביים, זה בגדר המותר.
כשגיבורה פועלת מתוך קונטקסט פוליטי-דתי-חברתי-לאומי היא לוקחת איתה את ההיתר להרבה התנהגויות שאין לנו את ההיתר להשתמש בהם באופן אישי. ובמקרה הזה, גם לאביה וגם לנשים הערביות שסבבו אותה (כשכל אחד שואבת מקורות השראה מעולמה הפרטי, עם תהליכי הסוציאליזציה שהיא עברה) מותר להרחיב את גבולות השיח, לא כל אמירה כזאת פותחת אפשרות למלחמת דתות או לחומר נפץ עתידי. בחורה אחת אנונימית יחסית מהתנחלות אי שם אמרה משהו. אחרי הבהובי המצלמה וההזמנות לאולפנים העולם ימשיך להתקיים גם אחרי.
כך גם מבחינת האקספוזיציה. לכל עלילה ולכל דמות יש את המרחב שבו היא פועלת ואי אפשר לנתק אותנו מזה. אנחנו חיים במידל איסט, מזרח תיכון על כל המשתמע. ובמידל איסט הכל עולה על גדותיו ומגיע לנקודת רתיחה תוך שניות, אנחנו מתורגלים במציאות כזאת אם מהצד הצופה, אם מהצד הנוכח/פועל. לאנשים כאן, משני הצדדים, יש דם חם. לאן שלא תסתכלו תראו התנהגויות-קצה: אנחנו רואים את זה בכבישים, במפגשים שלנו מול הבירוקרטיה, מול החוק, באולפני/תכניות הטלוויזיה וכן, גם בשביל המוביל אל הר הבית.
אביה מוריס היא אישה מאמינה, ובתור שכזאת היא ביקשה לממש את הריבונות היהודית בהר הבית. עד כדי כך היא מאמינה בזכות היהודית שלנו על ההר שאפילו את בתה התינוקת היא הביאה לשם בעגלה, בידיעה מפוכחת שזה לא המקום הכי בטוח עלי אדמות. היא ידעה שהסכנות אורבות, והנה - אחת באמת הגיעה לפתחה.
בראייה החילונית שלי, הורים לא אמורים לסכן את חייהם של ילדיהם בשל אידיאולוגיה כזאת או אחרת. אבל מצד שני איפה עובר הגבול? הגבול תרתי משמע, הרי כל סיפור ההתנחלות יושב על הסיפור הזה של הורים שמחליטים בשביל הילדים שלהם לקיים שגרה על קצות-הרים ובמקומות מועדי פורענות במציאות של עימות מתמשך. קל להיות ביקורתי ולשאול איזה מין הורה רואה ייעוד בלהסיע את ילדיו על בסיס יומיומי בכבישים עם התראות ביטחוניות וסכנות קיומיות.בראייה החילונית שלי אני לא אבין את זה, כי תשובה לזה יכולה להינתן רק מאדם שיש לו אידיאולוגיה אמיתית וסיפור מסגרת בעל משמעות.
עם כל הסקפטיות והחילוניות שלי אני יכולה להודות שבעיניי לאביה יש סיפור כזה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.