פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור להתנתקות: בקיצור, אכלנו אותה

      זה שנבואות הזעם של הימין על עקירת ישובי גוש קטיף התממשו אחת לאחת זה לא העניין. אלא שאפילו היעדים שהוגי התכנית הציבו – לא הושגו. אין זה בשל היישום הצולע אלא משום שההתנתקות האמיתית של הוגיה הייתה מהסביבה וההקשר הגיאו-פוליטי בה נמצאת מדינת ישראל

      תכנית ההתנתקות (GettyImages)
      (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      בשנת 2005 הפכתי לראשונה בחיי למעורב פוליטית. מי שגרם לי לקום מהכורסא הנוחה שלי אז, היה ראש הממשלה אריאל שרון שהפר את הבטחתו לבוחר ויישם תוכנית שכבר אז חשבתי שתפגע אנושות במפעל הציוני. הכי קל לומר אמרנו לכם. אם תרצו, אפשר אפילו ללכת על "אמרנו לכם שנגיד לכם אמרנו לכם". אבל אני לא מחפש להקל על עצמי את החיים, ועשר שנים לאחר יישום תכנית ההתנתקות, החלטתי לבחון את הרציונל של תכנית ההתנתקות מנקודת המבט של הוגיה.

      בנייר עמדה מפורט שכתבתי יחד עם ענבל ליבר במסגרת פעילותי במכון לאסטרטגיה ציונית, ביקשנו לנתח את המשמעויות האסטרטגיות של נסיגות חד-צדדיות במבחן התוצאה תוך שימוש בתכנית ההתנתקות כמקרה בוחן: מה היו המטרות לביצוע תכנית ההתנתקות? האם התכנית השיגה את מטרותיה? האם נסיגות חד-צדדיות הן כלי שיכול לשמש את טובת מדינת ישראל אל מול האתגרים המדיניים הניצבים מולה?

      בשלב הראשון, מיפינו לא פחות מ-12 מניעים מוצהרים לביצוע תכנית נסיגה חד-צדדית: שבירת הקיפאון המדיני, מתן מענה לדרישה הבינלאומית להתקדמות מדינית, העברת הלחץ הבינלאומי אל הצד הפלסטיני, פתרון הבעיה הדמוגרפית, הצורך בהיפרדות מן הפלסטינים, הפסקת השלטון על עם אחר, הרצון לשמור על גושי התיישבות, הצורך להגן על אזרחי ישראל, הקושי בעימות בעצימות נמוכה, התמודדות עם גילויי סרבנות, ניטרול יוזמות מדיניות חלופיות, והיענות לקריאה הציבורית לצאת מעזה.

      אפילו שנינו, ימנים שכמותנו, הופתענו לגלות עד כמה נכשלה תכנית ההתנתקות בהשגת מטרותיה. בקיצור, אכלנו אותה. כמנה ראשונה נחשוף את הידוע לכל: הקיפאון המדיני נמשך, הדרישה הבין-לאומית להתקדמות מדינית רק מתעצמת, ולא רק שהלחץ הבין-לאומי לא עבר אל הצד הפלסטיני, ישראל היא זו שעליה מופעלים סנקציות. ומה הפלא? כשמדינת ישראל באופן מעשי מודה שרצועת עזה אינה שלנו, העולם מבין שאין לנו זכות גם על יהודה ושומרון.

      לשיטת מי שתומכים בתכנית גם היום (יריב אופנהיימר ומי עוד?), לפחות דחינו את הבעיה הדמוגרפית בכך שהסרנו מעלינו את האחריות לגורלם של ערביי רצועת עזה, נפרדנו מהם ואנו כבר לא שולטים על עם אחר (או לפחות על חלקו). לטובת אלה, נגיש את המנה העיקרית עם חדשות לא מעודדות: מדובר בלא יותר מאשר אשליה שהחברה הישראלית חיה בה. העולם עדיין רואה במדינת ישראל אחראית לכל המתרחש ברצועת עזה וכולל את ערביי הרצועה כחלק מפצצת הזמן הדמוגרפית המוטלת לפתחה של מדינת ישראל. ושוב, מה הפלא? כשהתשתיות של עזה נסמכות על התשתיות הישראליות ואפילו המטבע שלהם הוא השקל הישראלי, העולם מבין: ישראל היא השולטת בעזה.

      לצד המנה העיקרית, קבלו כמה תוספות לא מפתיעות: כמעט כל תושבי ישראל מאוימים על ידי טרור הטילים העזתי, מעימות לא נעים בעצימות נמוכה עברנו לסבבי לחימה אינטנסיביים שמשתקים את המשק הישראלי פעם בשנתיים, מעמדם המדיני של גושי ההתיישבות הורע (מי שמע על הקפאת בנייה בשכונות בירושלים לפני 2005?), גילויי סרבנות לא פסקו ואף התרחבו לקבוצות נוספות בחברה הישראלית (מי בכלל חשב שהדרך הטובה לדיכוי סרבנות היא היענות לה?) והיוזמות המדיניות החלופיות שקודמו לפני התכנית קודמו גם לאחריה.

      אריאל שרון. ינואר 2014 (ראובן שניידר)
      הפר את הבטחתו לבוחר. רוה"מ לשעבר אריאל שרון (צילום: ראובן שניידר)

      לקינוח נזכיר, שיישום תכנית ההתנתקות דווקא על-ידי ראש ממשלה שנבחר על סמך הבטחות לשמור על ההתיישבות היהודית, פגעה אנושות באמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית, וגם ההיענות לאותם קולות שקראו לצאת מעזה פורשה על ידי אויבנו כחולשה של החברה הישראלית.

      עשר שנים לאחר יישום תכנית ההתנתקות קיימת הסכמה רחבה בציבוריות הישראלית על כישלונה של התוכנית. יש מי שתולים זאת באופן יישומה, אך המציאות מוכיחה שמדובר בתכנית שנכשלה מכיוון שהוגיה לא ביקשו להתנתק רק מרצועת עזה, אלא גם מהסביבה הגיאו-פוליטית הסובבת אותנו. הם לא הבינו כלל אחד מאד פשוט לגבי המקום בו אנו נמצאים - במזרח התיכון השלום הוא כמו כבוד: מי שרודף אחרי השלום, השלום בורח ממנו.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.