בשבוע האחרון ובעקבות הסכם הגרעין עם איראן, הגיע שר ההגנה של ארצות הברית, אשטון קרטר, לביקורי הרגעה מתוכננים בקרב בעלות הברית המרכזיות של ארצות הברית במזרח בתיכון - ישראל וסעודיה. בביקורו בסעודיה הודה קרטר בכישלון המאבק מול ארגון המדינה האיסלאמית בעיראק. "למרות שאנחנו מבצעים מתקפות אוויריות אינטנסיביות נגד דאעש בעיראק, בלי כוחות קרקע שיגבו את ההתקפות האוויריות, אי אפשר יהיה לכבוש שטחים מדאעש", אמר קרטר. בהינתן המצב הקיים, שבו הנשיא ברק אובמה מסרב בתוקף לשלוח חיל רגלים לעיראק ולסוריה, סימן קרטר את המיליציות הכורדיות שפועלות בצפון סוריה בתיאום עם מטוסי קרב אמריקנים כמודל האידיאלי לפעולה.
ביום חמישי, קרטר הגיע לביקור פתע בעיראק ולמחרת המשיך לביקורו הראשון בחבל הכורדי במדינה, שם פגש ביום שישי את נשיא חבל כורדיסטן בעיראק, מסעוד ברזאני. זה היה הביקור הראשון של קרטר בעיראק מאז נכנס לתפקידו בפברואר ומטרתו הייתה לעקוב אחרי המאבק בדאעש בניסיון לשנות את המומנטום בקרבות שם. עד כה, דאעש רק התקדם בעיראק, למרות נוכחותם של 3,400 יועצים ומאמנים מטעם צבא ארצות הברית שנמצאים במדינה.
מהו היקף ההצלחות של הארגון? "ניו יורק טיימס" דיווח לפני מספר ימים כי החליפות האיסלאמית החלה לתפקד כמדינה, עם מוסדות מתפקדים וחוקים וסמלים ברורים. כך למשל, מחלק הארגון תעודות זהות לתושבי המדינה האסלאמית, מקפיד על תקנות דיג כדי לשמר את הדגה, ומחייב כל נהג להחזיק אפוד זוהר ברכב. פקידי ממשל בעיראק של סדאם חוסיין מימי מפלגת הבעת, דואגים להקמת מוסדות ותפקוד המדינה היאסלאמית.
בזירה הצבאית, למרות אלפי התקפות של מטוסים אמריקנים מהאוויר, דאעש לא עוצר. למעט ההצלחה של המיליצייה הכורדית בסוריה YPG בכיבוש מחדש של כובאני ושטחים בצפון סוריה בתמיכת סיוע אווירי אמריקני, כמעט ואין הישגים במלחמה מול דאעש. להיפך האיום והאימה רק גוברים. במאי נפלה לידי דאעש רמאדי, בירת מחוז אנבאר המרוחקת רק 110 קילומטרים מהבירה בגדאד, וקרטר המתוסכל זעם ש"הצבא העיראקי פשוט ברח ולא הראה שום רצון להילחם".
התסכול מובן: מחוז אנבאר הוא לב האזור הסוני בעיראק, שם אימן וחימש הצבא האמריקני כוחות סוניים בזמן הנוכחות האמריקנית באזור, בשנים 2003-2011. עכשיו הלוחמים והתחמושת הם הכוח הלוחם של דאעש. במקביל, במלחמת האזרחים האיומה בסוריה שגבתה את חייהם של כרבע מיליון בני אדם, דאעש מאיים לכבוש אזורים חדשים.
בחודש שעבר הכריז הפנטגון על תכניתו לשלוח 450 חיילים אמריקנים שיאמנו כוחות מתונים ולאומיים בעיראק ובסוריה כדי שיילחמו בדאעש. זאת באמצעות תחמושת, אימונים וציוד תוצרת ארה"ב, בליווי סיוע אווירי ומודיעיני. אך בינתיים התכנית הזו היא כישלון. רק 200 סורים גויסו למשימה.
בעיראק המטרה שהציב הפנטגון הייתה אימון 24 אלף חיילים עיראקים, ובפועל רק 7,000 גויסו. קארטר הודה בחודש שעבר שהצבא האמריקני מתקשה לגייס אנשים עם האידיאולוגיה והלך הרוח הנכונים. לדבריו, רוב המועמדים לגיוס נמצאו לא מתאימים או חסרי מוטיבציה להילחם בדאעש. נוסף על כך, ממשלת עיראק מפעילה לחץ על האמריקנים שלא לגייס סונים, מהחשש שאלה יחברו בעתיד לדאעש.
מטרתו המוצהרת של אובמה "לשחוק את יכולות המדינה האסלאמית ובסופו של דבר להשמידה" לא נראית קרובה למימוש. במיוחד לאור רשת הגיוס הענפה והמצליחה של ארגון הטרור בכל העולם והאסטרטגיה התקשורתית המוצלחת שלו.
דאעש כורת ראשים - אבל שומר על הדגה
ישנן ארבע סיבות מרכזיות לכישלון האמריקני.
חוסר בשיתופי פעולה אזוריים. משום שארצות הברית לא מתכוונת לשלוח כוחות קרקעיים לעיראק ולסוריה, הנחת המוצא היא שהיא תסייע לכוחות קרקעיים באמצעות תקיפות אוויריות. זה עדיין מחייב כוחות רגלים טובים, חזקים, מאומנים, מצוידים ואמיצים. הבעיה היא שלאמריקנים יש שותפים חלשים: המיליציות הכורדיות אמנם איכותיות, אבל סדר הכוח שלהן לא גדול, והאינטרס שלהן הוא להשתלט על אזורי הכורדים, ולהילחם רק עליהם מול דאעש. ארגוני מורדים מתונים בסוריה מוגבלים מאוד בכוחם, ולעיתים חוברים לארגוני מורדים איסלמיסטים דוגמת ג'בהת א-נוסרה, כדי להיאבק בצבא אסד. צבא עיראק נחלש בשל העריקה המסיבית של הלוחמים הסונים בשורותיו לטובת דאעש וממשלת עיראק בקושי מתפקדת.
יש שתי מדינות חזקות צבאית באזור, איראן וטורקיה, ושתיהן לא שיתפו פעולה עם האמריקנים. איראן מוגדרת כמדינת אויב ומדינת טרור על ידי ארה"ב ויש לה הרבה אינטרסים מנוגדים לאמריקנים בזירות השונות בסוריה, בתימן ובפלסטין. מיליציות שיעיות של איראן החלו להילחם בעיראק בחודשים האחרונים, אך "זה היה לבקשת ממשלת עיראק, ובלי שום תיאום עם האמריקנים", הבהיר סגן שר החוץ האיראני לאחרונה. טורקיה שיתפה פעולה בשקט עם דאעש עד השבוע האחרון, וסירבה לבקשות חוזרות של האמריקנים להשתמש בבסיסיה ולשתף פעולה במערכה.
הבעיה סדר עדיפויות נמוך. רמטכ"ל צבא ארה"ב הגנרל מרטין דמפסי, הגדיר בתחילת החודש רשימת האיומים על ארה"ב. בראיה אסטרטגית אמריקנית, מי שנתפס כאיום הגדול ביותר על ארה"ב היא רוסיה, ולפיכך ארה"ב מתמקדת קודם כל במלחמה במזרח אוקראינה. במקום השני ברשימת האיומים נמצאת סין, שפועלת באגרסיביות בים סין הדרומי נגד בעלות בריתה של ארה"ב באזור ומבצעת אינסוף תקיפות סייבר, לעיתים מוצלחות, נגד הממשל וגופים מסחריים אמריקניים. במקום השלישי בסדר העדיפויות של וושינגטון ניצבת קוריאה הצפונית, אויבת בעלת נשק גרעיני, ובמקום הרביעי בלבד נמצא דאעש.
סקרים מראים שרוב הציבור האמריקני לא מעוניין בשליחת כוחות רגלים שוב לעיראק. רוב האמריקנים עדיין שקועים בטראומה ממלחמת עיראק והשהיה הקשה של צבא ארה"ב במדינה בשנים 2003-2011. אובמה חתום על הוצאת צבא ארה"ב מהמדינה, ולאור האמור לעיל הוא גם זה שנמנע בנחרצות מהחזרתו לשם. כך שהאמריקנים אמנם מזדעזעים מזוועות דאעש וחרדים מגילויים על גיוסים למדינה האיסלמית בקרב בני ארצם, אבל זה לא מספיק כדי לשכנע אותם שכדאילשלוח לעיראק כוחות קרקעיים. בריטניה וצרפת מתייחסות לדאעש כסכנה הכי מוחשית והאיום מעסיק מאוד את הפוליטיקה והתקשורת, אבל ארה"ב היא מנהיגת כוחות הקואליציה וחיילות נאט"ו, ורק על פיה יישק דבר.
זיהוי בעיית דאעש באיחור. כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011, הקהילה הבינלאומית - להוציא רוסיה - התייצבה נגד בשאר אסד ומשטרו וקראה לנשיא סוריה לוותר על תפקידו. רק בחלוף שלוש שנים הבינו במערב מיהם "הרעים האמיתיים". גם בעיראק עבר זמן רב עד שהאמריקנים קראו נכון את הפילוג האדיר בין השיעים לסונים והבינו שהכוחות הסונים שהאמריקנים אימנו וחימשו הם כעת הכוחות של דאעש. ניתן בהחלט להבין את האמריקנים נוכח ניסיון העבר המר שלהם: הסיוע (אף שלא הוכח באופן רשמי שהתקיים בפועל) שהעניקו האמריקנים לכוחות הטאליבן במאבק מול הכוחות הסובייטים העצים ארגון טרור שהפך לאחר מכן לאויב מר של ארה"ב. וישנה כמובן המהפכה האסלאמית באיראן שהפכה בן רגע מדינה חברה לאויבת מושבעת.
המציאות במזרח התיכון מתעתעת ונזילה. התגובה של ארה"ב וידידותיה במערב לגודל האיום שמציב דאעש הייתה אטית להחריד. כך גם משך הזמן עד שהפנימו את מטרותיו האמיתיות של דאעש ואת דפוס הפעולה האכזרי שלו. בניגוד לאל קאעדה ולטאליבן, דאעש נוקט באכזריות איומה, גורם לזעזוע ופחד בפעולותיו התקשורתיות ומגייס ברשתות החברתיות זאבים בודדים או תאים קטנים בכל מדינה מערבית.
בלבול שגורם להיעדר אסטרטגיה. קשה מאוד להיזכר במציאות מלחמתית מורכבת יותר מאשר המערכות בעיראק ובסוריה. כל כך הרבה שחקנים בעלי אינטרסים מנוגדים, כל כך הרבה "רעים". העימות האזורי הזה מורכב יותר מעלילת "משחקי הכס". "לדעתי האמריקנים לא יודעים איזו מציאות ברצונם לראות בסוף המלחמות בעיראק ובסוריה", אומר פרופ' ג'יימס גואו, מומחה לביטחון מ"קינג'ס קולג'" בלונדון. "אי אפשר כרגע לדמיין איך סוריה תיראה אחרי המלחמה. היא תחולק בין כמה תתי-מדינות? זה מורכב ביותר לסיים סכסוך כזה". יתכן שהאינטרס האמריקאי בסוריה יחייב לבסוף הכרה מחודשת במשטר אסד ותמיכה במאבקו במורדים. אבל זהו הרי אותו אסד, בן ברית אסטרטגי של איראן. אסד, שחיל האוויר האכזרי שלו ממטיר על תושבי חלב חביות נפץ באורח יומיומי, לעיתים כאלה המכילות כלור. איך ניתן לתמוך באסד? אולי כשדאעש הוא האויב העיקרי, אין ברירה הגיונית אחרת.
בעיראק התמונה מורכבת לא פחות. חיזוק השיעים בעיראק מול דאעש עלול להוביל להשתלטות איראנית על עיראק, שנראית כרגע ריאלית. הכוח של טהראן באזור, בייחוד כשהוא משולב עם פוטנציאל גרעיני, מהווה סכנה אסטרטגית לארה"ב. מה יותר מסוכן ורע? משטר אייתוללות או משטר דאעש?
כשהמצב סבוך כל כך, לא פלא שארה"ב מואשמת בסיוע לדאעש. מזל"טים אמריקנים חיסלו לאחרונה מספר בכירים באל קאעדה ובטאליבן, ארגוני טרור סונים רצחניים בפני עצמם ואויבים של ארה"ב. אולם יש הרואים בארגונים אלה כוחות מתונים בהשוואה לדאעש, שמסוגלים להילחם בארגון המדינה האיסלאמית בתימן ובצפון אפריקה. פגיעה בהם בהחלט עשויה לחזק את דאעש.
ולמרות הכל, ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון מספקות כמה סיבות לאופטימיות. צבא עיראק מטיל מצור על רמאדי, משתלט על השטחים הסובבים לה ונערך לתקוף כבוש את העיר. הסכם הגרעין עם איראן פותח תקווה לשיתוף פעולה מסוים בין האמריקנים לאיראן במלחמה בדאעש, אם כי שיתוף פעולה כזה בין אויבים הוא סבוך ומאתגר מדינית. ובימים האחרונים טורקיה סופסוף פתחה במערכה נגד דאעש, הפציצה בסיסים בגבול סוריה והעניקה לצבא האמריקני גישה לבסיסי חיל אוויר. גם סעודיה החלה להיאבק בדאעש, ובשבוע שעבר עצרה יותר מ-400 אנשי הארגון שנמצאים בשטחה במבצע מיוחד. ככל שדאעש מפגע ביותר מדינות במזרח התיכון ובעולם המערבי, כך הוא הופך לבעיה כלל עולמית ולאויב האנושות והקונצנזוס נגדו גובר.