פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תשעה באב: ללמוד את לקחי העבר כדי ליצור את העתיד

      תשעה באב הוא יום הנוגע לכלל החברה הישראלית שבו יש צורך לערוך חשבון נפש לאומי ולבחון האם אנו זוכרים את עברנו והאם אנו משתמשים בזיכרון זה על מנת ליצור מרקם חברתי מתוקן יותר

      חורבן בית המקדש בירושלים, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש בידי חיילים רומאים. ציור של פרנצ'סקו הייז (צילום מסך)
      חורבן הבית

      רבים מכירים את הסיפור על נפוליאון שעבר בליל תשעה באב ליד בית כנסת בפאריז וראה את היהודים יושבים על הרצפה ובוכים. כששאל על מה הם מתאבלים השיבו לו: על חורבן ארצם ומקדשם. הוא שאל: מתי ארע החורבן? והם השיבו "לפני קרוב ל-1800 שנים". תגובתו היתה: "עם שזוכר כל כך הרבה שנים את חורבן ביתו ואת חורבן ארצו, עוד עתיד לבנות אותם מחדש." הסיפור הזה צריך להטריד את מנוחתנו בשאלה, החינוכית ביסודה, כמה ישראלים אכן חיים את שרשרת הדורות היהודית. כמה רוצים להתחבר לחוליות הקודמות בשרשרת, וכמה מאתנו מבינים כי כל קיומנו ומאבקינו כאן בארץ ישראל קשור לעובדה שאנו חלק מאותה שרשרת.

      המשנה במסכת תענית מונה את האירועים שאירעו באותו היום: 'בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר'. תשעה באב הוא יום זיכרון קולקטיבי לאירועים קשים ואסונות כבדים ברצף ההיסטורי של קיומנו. מחטא המרגלים שגרם לדור ההוא למות במדבר ועד חורבן ביתר שאירע לאחר שנים רבות בשנת 135 למנינם. במהלך הדורות התווספו לרשימה גם גרוש ספרד ועוד אירועים רבים ששיאם השואה הארורה.

      היום יש לעמול על יצירת תודעה לאומית וחידוד הקשר שבין אובדן הריבונות לבין החורבן. עלינו ליצור מכנה משותף רחב שמחזק את הזיקה שבין תשעה באב לחברה הישראלית כולה. עלינו להתמקד לא רק בזכרון החורבן אלא בנסיבותיו. עם ללא זיכרון עלול לאבד את עתידו. נכון שתשעה באב ביסודו הוא צום דתי, אולם בעת הזו לא צריך לחשוש מעמעום הממד הדתי של ט' באב, כי בעבור רבים מדי הוא אינו קיים כלל.

      כיום, כשהמדינה משגשגת והעם שב לארצו, קשה לצום על חורבן וגלות. קשה לזכור חורבן בעת של תקומה. קשה לבכות ולהתאונן על חורבן בית המקדש אם רבים אינם מרגישים שייכות אליו. מסתבר שכבר בעבר הרחוק, בעת שבאו ראשוני הגולים מבבל לבנות את בית שני הם הרגישו תחושה דומה. בספר זכריה (פרק ז') מסופר על משלחת של נכבדים מקרב יהודי בבל לנביא זכריה בשנה הרביעית למלכותו של דריוש, כשנתיים לאחר תחילת בנייתו של בית-המקדש השני בירושלים, והם שואלים האם יש להמשיך במנהג הצום: תשובתו של זכריה שינתה להם את תפיסת עולמם. לשיטתו הצום אינו רק ביטוי של אבל לזכר החורבן עצמו, אלא בעיקר תפקידו להנציח את הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן.

      מתפללים בכותל בט' באב (עומר מירון)
      תשעה באב בכותל (צילום: עומר מירון)

      זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי, העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים, ולא היתה התנהלות ראויה וצודקת בתוך החברה ובמיוחד כלפי השכבות החלשות בחברה. מצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא, שבו אכן לא רק שיתבטלו הצומות אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי של האומה הישראלית, שבעקבותיו בני העמים השונים יבקשו לאמץ צורת חיים כזו. כאשר האומה הישראלית תהיה חברת מופת שתשמש אור לגוים יהיו אלו ימי שמחה. אומר הנביא שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד.

      תשעה באב הוא יום לאומי שבו אנו עורכים חשבון נפש ומשתדלים לעסוק בדרכים לתיקון החברה. הוא יום הנוגע לכלל החברה הישראלית, שנדרש לזכור את עברו וללמוד את הלקחים על מנת לעצב חברה מתוקנת יותר. יש צורך בלקיחת פסק זמן על מנת לזכור את העבר כדי ליצור מרקם חברתי מתוקן יותר.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.