קאסם סולימאני יעשה סדר חדש במזרח התיכון

(צפו בריאיון עם פרופ' איתן גלבוע מאוניברסיטת בר אילן ומרכז בגין-סאדאת)

פרופסור אמריקני למדעי המדינה, הפנה השבוע שאלה לאחד הפרשנים הישראלים לנושא המזרח התיכון, לאחר שזה האחרון הזהיר מפני ההשלכות הקשות שיהיו להסכם הגרעין עם איראן על עתידו של האזור. "מה בעצם אתם הישראלים רוצים כעת? הרי במשך שנים שמענו מכם אזהרות בדבר הפצצה הגרעינית של איראן. Stop The bomb, אמרתם לנו. וזה מה שעשה הנשיא אובמה. לדעת הרוב המוחלט של הפרשנים הוא הרחיק את האיום שלאיראן תהיה פצצה גרעינית, במידה וזו אכן תעמוד בהסכם. אבל עכשיו אתם באים ומזהירים שהאיראנים ישתלטו על המזרח התיכון בגלל הסרת הסנקציות, אז מה בעצם אתם רוצים?".

ייתכן שהצדק עמו. הבעיה ההסברתית שישראל נתקלת בה כעת, היא שבמשך שנים ההשלכות של הסכם גרעין מול איראן על האזור, לא עמדו במרכז הדיון. נתניהו התריע שוב ושוב על האפשרות שטהראן תתחמש בפצצה, צייר קומיקס וקווים אדומים והטיפול ההסברתי לפחות באיראן כמדינה מספר אחת בעידוד וייצוא טרור, הוזנח ונדחק לשוליים. צדק כנראה אותו פרופסור, שטען שההסכם מרחיק את סכנת הפצצה (שוב, בהנחה שאיראן תכבד את ההסכם). זה אמנם לא הסכם טוב ואפשר היה אפילו בקלות יחסית לשפר אותו (כמו זמן ההודעה המוקדמת לפני בדיקה של מתקן גרעיני שעומד כרגע על 24 ימים) אך הוא מונע מאיראן להגיע לאותו "קו אדום" מפורסם שנתניהו צייר אז בעצרת הכללית של האו"ם. הבעיה היא לא שם. הצרה האמיתית היא זו שלא דובר עליה עד לאחר ההסכם וזו הזירה המזרח תיכונית שתהפוך כנראה לסוערת עוד יותר מזו שידענו בארבע שנים וחצי האחרונות, בעקבות הזרמת מאות מיליארדי הדולרים לקופת איראן.

אפשר לשער מה יעשה ההסכם באופן מיידי לתקציב לדוגמה של משמרות המהפכה, ושל גיס אל-קודס, בראשות קאסם סולימאני, שאחראי על הפעלת הטרור ברחבי העולם. מפקד המשמרות, מוחמד עלי ג'עפרי הביע השבוע התנגדות להחלטת מועצת הביטחון בעניין הסכם הגרעין עם ארצו, ואמר כי כמה חלקים בנוסח ההחלטה חצו בבירור את הקווים האדומים של טהראן, בעיקר בעניין יכולתה הצבאית. "לעולם לא נסכים לכך", הכריז. אלא שעל אף דבריו הנחרצים בגנות ההחלטה במועצת הביטחון, ג'עפרי ואנשיו צפויים עוד השנה ליהנות מקפיצה אדירה בתקציב שלהם.

קאסם סולימאני שנע ונד לו בין סוריה, עיראק, ואנשיו פועלים בכל פינה של הגלובוס בחשאי, יוכל כעת לטוס בגלוי במחלקה ראשונה לכל יעד שירצה בו (למעט ארה"ב) כדי להשקיע מיליארדים בחיזוק תשתיות טרור שכבר פועלות ובהקמתן של חדשות. המטרה לא תהיה בהכרח ישראל, אלא בעיקר משטרים סונים כאלה ואחרים: ירדן, איחוד האמירויות, בחריין כמובן (המחוז ה-14 של איראן לפי טהראן), סעודיה שבה יש מיעוט שיעי ולה גבול עם תימן שתחת החות'ים (השיעים). וזה במקביל לחיזוק אותן מדינות או יישויות פרו איראניות : סוריה, עיראק, תימן, לבנון, הג'יהאד האסלאמי ובמידה מסוימת גם חמאס הסוני.

וגם אם צדק אותו פרופסור אמריקני בטענותיו, ספק אם חשב באמת על ההשלכות של הסרת הסנקציות על אזרחי ישראל והאיומים הביטחוניים שישחרו לפתחנו, גם ללא נשק גרעיני איראני. הדוגמה הבולטת והמיידית ביותר היא חיזבאללה. אם לארגון השיעי יש כיום בין 100-120 אלף רקטות, הזינוק הצפוי בתקציב האיראני בעקבות הסרת הסנקציות, תאפשר לו מן הסתם להצטייד בעוד כמה עשרות אלפים. אז אמנם אין מדובר בפצצה גרעינית, אך המשמעות של 140,000 רקטות במקום 120,000 (ובכלל זה לטווח ארוך), היא שבכל עימות עתידי אפשרי בין חיזבאללה לישראל, הארגון השיעי יוכל כנראה להחזיק מעמד לחודש נוסף של לחימה. ובמקום לחשוש שמלאי הרקטות שלו ייאזל הוא ימשיך בירי בלתי פוסק של רקטות לעבר ישראל. על זה נאמרה כבר הקלישאה, דברים שרואים מתל אביב לא רואים מוושינגטון.

ההשקעה האיראנית בלבנון לא תסתכם כנראה ברכישת עוד רקטות עבור חיזבאללה. לטהראן יש תוכניות להרחיב את ההשתלטות של חיזבאללה על המערכת הפוליטית בלבנון ולא באמצעים אלימים בהכרח. כבר שנה שאין נשיא בלבנון ומדובר בתפקיד החשוב ביותר במדינה. חיזבאללה ואיראן משקיעים כבר כעת מאמץ ניכר כדי להביא למינויו של בן הברית שלהם, מישל עאון לתפקיד. ועד אז, אין נשיא והמערכת הפוליטית משותקת. צבא לבנון הופך לבן חסותו של חיזבאללה ונלחם תחת פיקודו של הארגון בגבול עם סוריה ופועל בתיאום מלא עם הארגון בדרום, בגבול עם ישראל. ובניגוד לימים עברו, על פי ההערכות של הצד הישראלי, בעימות הבא עם חיזבאללה, צבא לבנון ייקח חלק בלחימה נגד ישראל.

בסוגיה של חמאס לפחות, זה לא הולך להיות פשוט כל כך עבור האיראנים. בסוף השבוע שעבר נפגשה צמרת הארגון בראשות ח'אלד משעל, עם מלך סעודיה סלמן ויורש העצר מוחמד בן נאיפ. זו הייתה לכאורה מחווה דרמטית ויוצאת דופן של ריאד לחמאס ושל הארגון לסעודיה. לפי כמה מאמרים בתקשורת הפרו איראנית, חמאס עשה בחירה ברורה להתרחק מטהראן ולהתקרב לריאד בקרב על עתיד המזרח התיכון. אלא שהדברים שנראים בתמונות מסעודיה אינם בהכרח מעידים על המתרחש ברצועת עזה. ראשי הזרוע הצבאית יחד עם כמה בכירים בדרג המדיני, אינם נלהבים בלשון המעטה מפעולותיו של ח'אלד משעל ומניסיונותיו להתקרב לסעודים. לראייתם העתיד הוא בטהראן והכסף היחיד שהארגון מקבל בימים אלה מגיע משם ולא מריאד. מבחינתם חמאס חייב לשמר את ערוצי ההידברות עם איראן וחיזבאללה כדי להמשיך לקבל מטהראן כסף. התקרבות דרמטית מדיי לסעודיה עלולה להוות מכה אנושה לקופת חמאס ברצועה, שרק החודש הצליחה לשלם שוב משכורות לאנשיה בעקבות חידוש התמיכה האיראנית החודש (לאחר הפסקה של ארבעה חודשים ברצף). הגישה של משעל שרואה בשלטון חמאס בעזה רק נדבך קטן מחזון הארגון, אינה מקובלת על הזרוע הצבאית . עבורה השלטון ברצועה היא החלוץ שלפני המחנה שעליו יש לשמור בכל מחיר ומכאן הצורך גם בקשר עם איראן. לאן זה יוביל? לא ברור. אבל אי אפשר לפסול את האפשרות שהקרע בין משעל לבין הזרוע הצבאית וכן אישים כמו יחיא סנוואר ורווחי מושתהא, רק יילך ויגדל עד לסכנה של קרע גלוי.

ועכשיו רגע אחרי שהצליח ברק אובמה להגיע להסכם סביב הגרעין האיראני, ניתן לשער שבשנה וארבעה חודשים שנותרו עד לבחירות בארצות הברית, ינסה הנשיא האמריקני להתפנות לסוגיות האחרות הלא פחות בוערות. לדוגמה, סוריה. או, המו"מ לשלום בין ישראל והרשות הפלסטינית.

לדברי כמה גורמים בכירים ערבים, שהיו במגעים עם הממשל האמריקני בנושא הסורי, הנטייה של אובמה היא להגיע לסיכום מול מוסקבה והסינים כי בשאר אל-אסד יישאר בתפקידו. לא בגלל שהנשיא הסורי הוא דוגמה ומופת למנהיגות דמוקרטית באזור אלא פשוט בגלל שהחלופות לבשאר גרועות יותר. נכון, זה סותר את כל מה שהשמיע בשנתיים האחרונות הממשל בוושינגטון, אבל ראשי המדינות הערביות למדו על בשרם שמילה אינה מילה בכל הקשור למדיניות האמריקנית במזרח התיכון. האופוזיציה הסורית המתונה לא קיימת כמעט ולא מצליחה לייצר אחיזה של ממש בשטח ומנגד דאעש, ג'בהת א-נוסרה ושאר המטורפים שפועלים על אדמת סוריה לשעבר, מהווים סכנה אזורית. לדברי אותם גורמים ערבים וגם לפי הערכות רווחות בישראל, האפשרות היחידה מבחינת הבית הלבן, במקום הכאוס הנוכחי בסוריה היא להשלים עם הישארותו של בשאר עד לקיום בחירות שמועדן אינו ידוע.

הסוגיה השנייה, הפלסטינית, היא החידה הגדולה. מה יעשה כעת אובמה? האם יפנה לעימות נוסף מול בנימין נתניהו, הפעם סביב המו"מ עם הפלסטינים או שמא יעדיף להתפייס איתו על חשבון אי קידום התהליך המדיני. הגורמים הערבים ששוחחו עמי, טוענים שהנשיא האמריקני רחוק מלהזניח את חלומו להביא לפריצת דרך ואולי אפילו הסכם שלום בין ישראל והפלסטינים, גם אם ייאלץ להפעיל לחץ דיפלומטי בלתי מתון על ישראל. חודש ספטמבר והעצרת הכללית של האו"ם מעבר לפינה, ונראה שלקראת אותו חודש יתכנסו רבים מהמגעים והתהליכי המדיניים הקשורים לסכסוך הישראלי פלסטיני.

בפני אובמה עומדות כעת כמה אפשרויות בסוגיה הזו. האחת, התרחקות והתנתקות אמריקנית מהמו"מ לשלום, במטרה להרגיע את הרוחות בישראל ולייצב את היחסים עם ירושלים. אולם דווקא ההתעקשות של נתניהו לפנות לקונגרס האמריקני כדי להביא להפלת ההסכם עם איראן שם, מעוררת אנטגוניזם בבית הלבן ורצון "לסגור חשבון". וכאן, הנושא הפלסטיני-ישראלי מספק לנשיא לא מעט אפשרויות, להכאיב יותר או פחות לראש ממשלת ישראל.

אופציה אחת מבחינתו של אובמה, היא לתת אור ירוק לצרפתים לקדם הצעת החלטה במועצת הביטחון שתגדיר את מועד סיום הכיבוש הישראלי בשטחים ותקבע גם את המסגרת למו"מ. פאריז כרגע נמנעת מלהתקדם במישור הזה מתוך רצון להבין מה עמדתה של וושינגטון בנושא. אפשרות שנייה - החזרתו של ג'ון קרי לאזור, כדי להביא לחידוש המו"מ, לפרק זמן קצר יותר מתשעה חודשים עם קביעת קריטריונים ברורה מצד הבית הלבן להסכם שלום. שלוש, וכאן כבר מדובר בצעד בוטה יותר, העברת הצעת החלטה אמריקנית במועצת הביטחון לפתרון של שתי מדינות, על בסיס גבולות 1967 תוך שהוא משאיר את הפרטים הקטנים למו"מ בין הישראלים והפלסטינים. וארבע, בנאומו בעצרת הכללית, אובמה יכול להציג תוכנית שלום משלו, או "מתווה אובמה" להסכם בין ישראל והפלסטינים. אלה יהיו כנראה דברים שיתבססו על מה שאמר בעבר בקונגרס אך הפעם הוא יאמר זאת בפני כל העולם. האפשרות הזו תהיה שלילית מבחינה הסברתית עבור ישראל, אך נטולת "שיניים" בפועל. אלא שגם היא עלולה בהמשך להוביל להצעת החלטה במועצת הביטחון.

ומה בנוגע לפלסטינים? לפני כעשרה ימים פרסמתי שבחודשים האחרונים הייתה הבנה שקטה בין ישראל והרשות בדבר הקפאת הפנייה הפלסטינית לארגונים הבינלאומיים, ומנגד שורה של צעדים ישראלים ובהם גם האטה של הבנייה בהתנחלויות. גורם פלסטיני בכיר אמר לי שברשות לא בונים על ההבנות הללו יותר מדי לנוכח הרכב ממשלתו של נתניהו וחולשתו אל מול המתנחלים. ואכן חלפו להם עשרה ימים בסך הכל מאז הפרסום, וכבר נחפזה מועצת התכנון במנהל האזרחי לאשר תוכניות לבניית 886 יחידות דיור בגדה המערבית, לאחר שבמשך שנה לא אישרה תכניות חדשות. בעיתון "הארץ", שם נחשפה התוכנית, נטען כי קידום התוכניות הוא חלק מהניסיון של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון לפייס מתנחלים שמחו על פסיקת בג"ץ להרוס שני בניינים שנבנו ללא היתר בבית אל. ייתכן שהאישורים הללו יתנו לצד הפלסטיני את האור הירוק לחדש את מאמציהם לפנות למוסדות הבינלאומיים השונים, מה שבוודאי לא יסייע לאינטרסים של מדינת ישראל. האם זה יגרום למישהו בקרב מקבלי ההחלטות בישראל לשקול את ההחלטה הזו מחדש? עם קואליציה של 61 חברי כנסת, שכמה מחבריה איימו בצעדים נגד הממשלה אם לא תחודש הבנייה בשטחים, כנראה שלא.