יש דרך להשיג צדק עם פושעים, והיא לא עוברת בכלא

(צפו בריאיון עם ד"ר חגית לנדאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי)

עדי לדרמן, לשעבר משתתף ב"כוכב נולד", שהואשם כי חדר למחשב של מדונה ומכר גרסאות מוקדמות של אלבומה האחרון עמד בבית משפט השלום בתל אביב לפני שבועיים והודה בכתב אישום מתוקן. העונש סוכם עם הפרקליטות בהסדר טיעון: 14 חודשי מאסר. אלא שללדרמן, שזו לא הייתה פריצתו הראשונה, ושהקירות בחדרו מלאים בפוסטרים של כוכבת העל, היה משהו שהזמרת והכוורת שמקיפה אותה רצו: הידע כיצד לפרוץ ל"ענן" של העובדים שלה, ולגנוב גרסאות מוקדמות לשירים שטרם פורסמו. עורכת דינו של לדרמן, אפרת נחמני-בר, הבינה שאולי יש מקום לדו-שיח ישיר בין הזמרת ללקוח שישב במעצר במסגרת מה שמכונה "צדק מאחה" – גישה בתחום הדין הפלילי שמהווה מעין הליך גישור בין הפוגע לנפגע, המתמקדת בצרכי הקורבנות והפושעים, במקום בצורך למצות את החוק היבש ולהעניש את העבריין.

בצד של מדונה הביעו עניין, אלא שהמדינה התעקשה, וגם במקרה של "צדק מאחה" מוצלח, נקבע כי לכל היותר ירד חודש מתקופת מאסרו של לדרמן. לדרמן עשה את החושבים שלו, והחליט לוותר. אנשיה של מדונה שכבר תכננו לטוס לארץ נשארו בחו"ל. בחישוב פשוט, אף אחד לא הרוויח.

"זה היה ניסיון לצאת מהשפה המשפטית הפורמלית של ניצחון ותבוסה, משחק סכום אפס", מסבירה נחמני-בר. "צדק מאחר מגלם תפיסה שונה שבה העבירה היא פצע בקהילה, והמטרה העיקרית היא לאחות את הפצע של הקורבן ושל העבריין, ושל משפחותיהם, שלא עשו רע לאיש – אלה מעגלים הולכים וגדלים. לצערנו זה לא הצליח, למרות שהצד השני הביע נכונות, והפיצוי שהצענו היה מקובל עליו".

גישת "הצדק המאחה" שונה מהתפיסות שהיו נהוגות עד לשנים האחרונות, שלפיהן מטרת ה"צדק" הייתה הענשתו של מבצע העבירה. לפי תפיסה זו, פגיעה במבצע העבירה אינה תמיד יעילה לחברה ולקרבן העבירה כאחד. לעומת זאת, התמודדות של העבריין עם מעשיו, קבלת אחריות מצדו, גינוי מצדו של העבירה שביצע ושל הפגיעה באדם אחר, בקשת סליחה ופיצוי הקורבן, כל אלה מאפשרים איחוי של הפגיעה ומאפשרים לקורבן להתאושש מהחוויה שעבר. בתהליך המדובר, נפגשים הפוגע והנפגע ומנסים לאחות את הפגיעות שנוצרו כתוצאה מהמעשה הפלילי. העבירה הפלילית נתפסת כאן כפגיעה הן בקורבן והן בקהילה, להן התהליך מנסה למצוא תיקון.

כיום עוסקים בצדק המאחה שני גופים מרכזיים – שירות המבחן, וארגון מוזאיקה. ההליך דורש את אישור הפרקליטות, שלא תמיד מתקבל בעיקר בעבירות שנראות "חמורות מדי", וכולל הכנות של כל צד בנפרד. תחילה, מול הצד הפוגע, על מנת לבדוק אם הוא מתאים לתהליך, ובהמשך אם הצד הנפגע, כדי לקבל את הסכמתו. לאחר מכן נערכת פגישה בהנחיית מומחים לנושא. כל צד מביא לשולחן תומכים מהמעגל הקרוב לו, וממעגלים מרוחקים יותר. לאחר שהצד הפוגע לוקח אחריות, נבדק גם נושא הפיצוי: המטרה היא להפחית את השימוש בענישה כמו כליאה, שכבר הוכח שדווקא מגדילה את שיעור העבריינות. הכל טוב ויפה לנאשם, אבל למה שנפגע העבירה יסכים? "הרבה פעמים נפגע עבירה מרגיש שהוא בצד. לפעמים הוא קורא על זה בעיתונים, אבל אין לו מעמד מרכזי בהליכים. המדינה נכנסת לנעליו, היא המאשימה, והוא במקרה הטוב עד תביעה, ובמקרה הפחות-טוב סוגרים הסדר טיעון, ומדווחים לו בדיעבד. אין לו מקום אמיתי לספר את הסיפור שלו. התהליך הזה בעצם נותן לו מקום, אפילו כדי לשאול את השאלות שלא נותנות לו מנוח כמו למה דווקא הוא", מסבירה יפעת רווה, ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים.

אבישי איפראימוב הוא בחור בן 26 שמתגורר עם אמו העיוורת בנתניה. לפני כשנתיים הוא דקר אדם שזרק כוס על אחיו שש פעמים, ופצע אותו קשות. הנפגע פונה עם פגיעות פנימיות רבות לבית החולים, שם נותח במשך שעות ארוכות. איפראימוב הורשע בגרימת חבלה מחמירה, והפרקליטות ביקשה לגזור עליו בין 4 ל-7 שנות מאסר. אלא שאז הפתיע סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, כשקבע בגזר דינו כי העונש ההולם אכן נע במתחם זה, אולם בשל העובדה שאיפראימוב החל בהליך שיקום, וכן כי ביצע הליך של צדק מאחה, הוא גוזר עליו רק חצי שנה לריצוי בעבודות שירות. שפירא ציין בגזר הדין כי מאסר בפועל היה מחטיא את תכליתו, ודווקא יגדיל את הסיכוי שהנאשם יתדרדר לעבריינות.

איפראימוב הוא זה שביקש את ההליך, באמצעות עורך דינו מירון רוזנטל. לאחריו פנה המתלונן נגדו בעצמו לבית המשפט, וביקש שיוקל עונשו של איפראימוב. עו"ד רוזנטל מסביר: "חשבתי שללא סולחה זה לא ייגמר, ובפעם הבאה זה יהיה יותר חמור. קצינת המבחן אמרה לי – 'על גופתי המתה נעשה צדק מאחה לשני אלה'. שאלתי למה, היא ענתה – 'כי זה לא התפקיד שלי'". איפראימוב עצמו מוסיף: "זה עשה לי רק טוב, מהרבה בחינות". לדבריו, "לא היו לי ספקות, חשבתי שזה יהיה הדבר הטוב בשביל השקט שלי, שזה יעזור לי מבחינה משפטית וגם יעזור לי להמשיך בחיי. גם הבחור השני רצה, זה בא משני הצדדים. הוא אמר איך זה קרה, ושהוא מצטער, ומה הוא חושב על הסיפור. אני גם אמרתי מה אני חושב על הסיפור, ולחצנו ידיים. כשהייתי במשטרה זה לא נראה לי הגיוני, הרי צריך זמן שיעבור בשביל מקרה כזה, ולהבין מה קרה. בהתחלה לא הייתי יכול, הייתי סגור עם עצמי אחרי הסיפור, אבל אז חשבתי שיותר טוב לי לקחת אחריות ולשים את הדברים על השולחן ולסיים עם זה. זה לוקח זמן לבוא ולהגיד 'אני מצטער', אתה צריך להיות שלם עם הצעד הזה כי מדובר בחיים שלך". ואכן, יש לא מעט סנגורים שחוששים מצדק מאחה - אם לא יילך, הרי שכבר בוצעה כאן לקיחת אחריות מצד הנאשם, מה שיקשה עליו בעתיד בניהול קו הגנה.

גם בית המשפט העליון הקל לפני כמה חודשים בעונשו של צעיר, שבהיותו קטין שדד עם חברו נהג מונית באיומי סכין. הוא נתפס, הודה והורשע ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר. במהלך מפגש צדק מאחה הוא הקריא לנהג המונית מכתב התנצלות, ואף סוכם על תשלום פיצוי בסך של 1,500 שקל, סכום שרובו שולם כבר באותו מפגש. ואכן, בית המשפט הקל בעונשו לעבודות שירות בלבד.

לפעמים צדק מאחה לובש צורה של 'סולחה' – נושא שכבר הוכר בפסיקה כדבר שיש להתחשב בו בגזירת העונש. ב-2007 נערכה חתונה בירושלים בין צאצאי שתי משפחות יריבות - דוגה וטוויזר, אחת מהקסטל, השניה משכונת הקטמונים בירושלים. כבר במסיבת האירוסין נוצר מתח בין שתי המשפחות, כאשר דוד הכלה ניגש לאם החתן והזמין אותה לרקוד. האישה סירבה, הדוד הפגוע משך בזרועה והאווירה התחממה, ובמסיבת החתונה עצמה החלו להישמע קללות שתוך זמן קצר הפכו לקטטה המונית - כסאות עפו באוויר, הצדדים הכו זה את זה ואף דקרו בסכין. הערב הסתיים בפצועים רבים ובמעצרים של 80 אורחים, בהן אפילו הסבתות של המשפחות. כתב אישום מרכזי הוגש נגד הדוקרים ונגזר עליהם עונש מאסר. כתב אישום נוסף הוגש נגד כמה בני משפחה נוספים. מי שייצג אותם היה שגיא סיון, אז סנגור ציבורי במחוז ירושלים. הדיון הראשון נערך שנה אחרי החתונה, ובני המשפחות משני הצדדים הגיעו לבית המשפט. התסריט כמעט חזר על עצמו. "אמרתי שאין טעם להמשיך בתיקים. בואו נעשה סולחה - כמו במגזר הערבי, נעשה במגזר היהודי. חיפשנו רב שיהיה מקובל עלי שני הצדדים ומצאנו את הרב שמעון רחמים, רב ספרדי ירושלמי ולקחנו גם מגשר. התחלנו אצל ראשי החמולות הזקנים, עברנו לדור הביניים ואז לצעירים שהם הכי חמומי מוח. אז ערכנו הסכם סולחה".

"הרוחות נרגעו זה מכבר", כתבו סיון ועו"ד ודים שוב מהסנגוריה במכתב לפרקליטות, "במשך תקופה ממושכת שוכן שקט ביחסים בין בני המשפחות כאשר הנחיית ראשי המשפחה משני הצדדים המסוכסכים היא חד משמעית: לא לנקוט בכל גילוי אלימות ולמנוע הדרדרות ביחסים בין שתי המשפחות". סיון ביקש לבטל את כתבי האישום הקלים יותר משני הצדדים ואלה אכן בוטלו לבקשתו. ט' השתתף בחתונת הדמים ונדקר בעצמו אולם גם נגדו הוגש כתב אישום. היום הוא מספר לוואלה!NEWS: "אז זה נראה לי כמו הדבר הנכון. בכל דיון בבית המשפט התחיל שוב פעם הבלגן. היה לי חשוב שמי שדקר אותי יהיה בכלא, אבל בשביל השקט בין המשפחות הייתי מוכן לסולחה עם האחרים. הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות למרות שהיה לי קשה. הם אמנם לא דקרו פיזית אבל השתתפו בכל זה. הבנתי שאני חייב לעשות את זה בשביל להרגיע את הרוחות. בדיעבד אני אומר שאולי זה לא היה הדבר הנכון - הם היו מקבלים עונש שהגיע להם. אבל ראיתי מה קורה בכל דיון בבית המשפט. מאז לא היה שום קשר בין המשפחות". אתמול אמר אחד הצעירים שכתב האישום שלו בוטל: "מה זה לפני מלא זמן, איך את זוכרת את זה? וואלה, האח שלה נכנס לכלא. אבל באמת יש שקט בין המשפחות מאז, נתק לגמרי. לא לטוב ולא לרע. אז כנראה שיצא מזה טוב".

צדק מאחה הוא הליך יפה, על זה יסכימו כולם, אך הוא כמעט ואינו קורה בשטח. הסיבות מגוונות: התנגדות של הפרקליטות, חוסר יוזמה של הסנגורים, ועוד. "פחות מעשרה מקרים כל שנה", מציינת חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי, "אחת הסיבות היא שיש בזה משהו חתרני. זה הליך שלוקח את הבסיס של הכוח מהמדינה בתור מרכז הטיפול באירועים פליליים ומעביר החוצה לשיח בין הצדדים. מאוד קשה למדינה לוותר על הכוח הזה. כולם כאילו בעד כי יש בזה משהו מקסים, ביכולת לייצר שיח בין אנשים ולהגיע להסכם וכל הנתונים המחקריים מצביעים שזה טוב למבצע העבירה ולנפגע העבירה. ב'מאני טיים', הם לא מוכנים לוותר על הכוח. הם יהיו מוכנים לעשות את זה בתיקים פשוטים אבל בתיקים כאלה זה לא שווה את המאמץ, הנפגע לא נפגע מספיק בשביל לרצות להיכנס לכל הדרמה הזו, וברגע שמגיעים לתיקים מורכבים הם מסרבים. אנחנו כבר יודעים שלכלא השפעות שליליות על הפרט: הוא הוקם במטרה להיות בתי חולים לעבריינות אולם בפועל הוא הפך לבית ספר לעבריינות".

סיבה נוספת למיעוט היישום של ההליך יכולה להיות נעוצה בכך שגם במקרים בהם הצליח, פעמים רבות הפרקליטות לא שינתה את עמדתה בנוגע לעונש. בת עמי ברוט מפרקליטות המדינה היא רפרנטית לנושא הצדק המאחה וחוקרת אותו, והיא מסבירה כי כל העת נעשים מאמצים לבחון את הטמעת ההליך במערכת בצורה הנכונה ביותר. "הוא לא אמור להיות שיקול מכריע בשאלת הענישה", היא מסבירה, "זה שיקול אחד מתוך רבים כשאנחנו דורשים מבית המשפט להשית עונש על נאשם. להסתכל על זה כ'מה יוצא מזה' זו הסתכלות צרה שמראה שהנאשם לא באמת לוקח אחריות ואם זה רק בשביל לקבל הקלה זה יכול לגרום נזק גדול יותר לנפגע העבירה. אדם רוצה להודות הוא מודה ומקבל בזה משהו. יש מקרים שאנחנו פונים לנאשמים ומציעים הליך של צדק מאחה במקרים למשל של התיישנות ויש בעיה במתן מענה בהליך הפלילי. מבחינת העבירות צדק מאחה יכול להתאים לכל עבירה, אפילו רצח, אבל לא לכל תיק. זה תלוי בנסיבות אישיות ובהסכמת הצדדים. ההליך עדיין נלמד ואינו רווח מספיק. האינטרס הציבורי שזה לא יקרה בכל תיק כי אז לא תהיה משמעות לענישה.

המקום שבו כן יש נטייה לעשות היום צדק מאחה, שאף עוגנה בחקיקה, היא אצל קטינים, במה שמכונה הליכי קד"ם. תיקים שעונים על כל הקריטריונים שנקבעו מראש, הולכים אוטומטית לצדק מאחה. עו"ד רווה מסבירה מדוע בהקשר של קטינים, ההליך עובד יותר: "לא תמיד קל ציבורית להראות אי-ענישה. עם קטינים זה יותר פשוט. אנחנו הכנו את הנוהל, וכל הזמן ממשיכים לבדוק את עצמנו, ולעדכן את הקריטריונים. לאט-לאט הרחבנו את היריעה – אנשים שנחשפים למקרים המוצלחים מאוד מבינים את היתרונות בהליך הזה ואז יותר קל להרחיב. ככל שהאדם צעיר יותר, יש לו הרבה שנים לחיות בחברה. אני שומעת לפעמים מסנגורים שיש קטינים שמעדיפים הליך משפטי ולגמור עם זה. לשבת מול נפגע העבירה ולקחת אחריות אמיתית זה תהליך לא פשוט, יש כאלה שמתחילים את זה כדי לצאת מההליך המשפטי אבל אז אי אפשר לסיים".

ובכל זאת, במקרים שבהם כן יושם ההליך, הוא זכה לא פעם להצלחה. א', נהג הסעות, השתתף בהליך של צדק מאחה. ב2009 הוגש נגדו כתב אישום לפיו במהלך הסעת תלמידים עצר את הרכב, ואפשר לילדים, בהם קטינה בת 17, לרדת מן האוטובוס להפסקה, וזו החלה לעשן. לפי כתב האישום, הוא בעט בישבנה ובתגובה היא אמרה: "מי אתה שתגע בי, אני אעשה לך בלאגנים". לאחר מכן ניסתה המתלוננת לעלות לאוטובוס עם סיגריה, א' ניסה למנוע זאת ממנה, תוך שהוא דוחף אותה בכוח. היא קיללה אותו ובתגובה הוא הכה אותה בלחייה. א' הכחיש את המעשים שיוחסו לו, טען כי כל שעשה היה לנסות למנוע מן המתלוננת – שסולקה בינתיים ממערך ההסעות – מלעלות לאוטובוס עם סיגריה, וכי דיווח על העימות שהתפתח הן למעסיקו והן למנהל הפנימיה שבה למדה. רישיון הנהיגה שלו ברכב ציבורי נפסל מיד עם הגשת כתב האישום, מה שמנע ממנו את האפשרות לעבוד. בעצת עורך דינו אלי פוקסברומר מהסנגוריה הציבורית בירושלים, א' הלך לצדק מאחה. "אני מיד הסכמתי להליך", הוא מספר. "חשבתי שכל דבר שיכול לסגור את התיק ללא הרשעה בצורה חיובית ונעימה מכוונה של רצון טוב שווה ניסיון. באתי נורא טעון כי הרגשתי שהצדק היה איתי ונורא הצטערתי שהפתרון לא היה כל-כך כמו שחשבתי שיהיה, ואחרי שראיתי את כל התמונה במהלך המפגש יצאתי מהקופסא שלי. הבנתי שהחוכמה היא פה לא להיות צודק אלא להיות חכם. אם הייתי דבק בצדקתי זה היה מגיע לבית המשפט ונגמר לא טוב".

ההתחלה הייתה קשה. לאחר מספר פגישות הכנה, הנערה (אז כבר חיילת) הגיעה עם המדריכה שלה בפנימייה וכן תומכת נוספת שמתנדבת עם צעירות. א' הגיע עם אשתו ועם עורך דינו. המנחים היו אנשי "מוזאיקה", וקצין מילואים בדרגת תת-אלוף. הייתה שתיקה סביב השולחן. א' שילב ידיים. הסכמה לא הייתה כאן: א' טען שקדמה לתקיפה התגרות מצד הנערה, ושדחף אותה אחורה, היא טענה שהוא תקף ראשון. הוויכוחים נמשכו ונמשכו עד שאשתו של א' פנתה לקטינה ישירות, ושברה את הקרח. שתי התומכות של הנערה הצליחו לפתח שיחה, בה העלה כל צד את מצוקתו, א' את היותו נהג שמתמודד עם ונדליזם, ואינו יכול להוריד נוסעים באמצע ההסעה, והנערה שנפגעה רגשית מהסיפור. לאחר התייעצויות, ביקשה הנערה מכתב התנצלות ופיצוי רשמי. א' ואשתו הסכימו, ואת מכתב ההתנצלות קיבלה הקטינה עוד לפני שהפך לרשמי ונחתם החוזה.

האווירה התחממה, ובסיום המפגש, כשהנערה ותומכותיה תהו איך יצאו מירושלים, א' ואשתו הציעו לקחת אותן טרמפ. "כצופה מן הצד בתהליך הזה", כתב אז עו"ד פוקסברומר, "הלקח העיקרי הוא דווקא התמיכה - הידיעה של הנפגע כי הוא לא לבד, ואיתו תומכים קרובים ורחוקים. גם הפוגע למד לקח כי יכול היה להיתמך לפני שנקט במעשה הפוגעני. הקטינה שחזרה לצבא יצאה מהמפגש כשהיא צוחקת עם א' ואשתו, דבר שהיה בלתי נתפס במהלך הפגישה. קודם לכן לא היה ניתן לנשום מרוב מתח. זה לא קורה לעולם בהליך משפטי, בין אם התוצאה היא זיכוי, ענישה מקלה או חמורה". בסופו של דבר, כתב האישום נגד א' בוטל. "מה שחשוב זה לא להוציא אנשים ממעגל העבודה, לא להפוך אנשים נורמטיביים לנטל על הציבור או על משלם המיסים", אומר היום בדיעבד א', "לכל אחד בחיים יש מעידה פתאום, וזה לא הוגן שבגלל מעידה חד פעמית יש להוציא אותו מהחברה בה הוא מצוי כי החיים מאוד דינמיים והמציאות עולה על כל דמיון. בית המשפט, כמו גרזן, מקבל החלטות לכאן או לשם. כשישבתי שם ראיתי את התמונה הכוללת - לא רק את הבעיה שלי".