האם השכולה פונתה מביתה, פינת הזיכרון לבנה נעקרה

אורה כהן עומדת מחוץ למה שהיה ביתה ב-20 השנה האחרונות. בית פרטי במושב נורדיה שבאזור השרון. היא בת 58, לא עובדת כרגע, בעבר עסקה בטקסטיל. אל הבית עברה אחרי נישואיה, שם גידלה את שלושת ילדיה. עומדת – ולא יכולה להיכנס. כי הבית שלה כבר אינו ברשותה. בחודש מאי האחרון החליט בית המשפט לפנות אותה מביתה, לאחר שלא עמדה בתשלומי המשכנתה. לדבריה, ארבעה שוטרים מטעם ההוצאה לפועל פינו אותה מביתה, זרקו את רכושה ועקרו את פינת ההנצחה שבנתה לבנה ליאור המנוח, שנהרג בתאונה לפני עשר שנים. ומאז היא מתגוררת בבתים ארעיים – פעם אצל האמא, פעם אצל חברה ולעתים גם ברכב. "לעולם לא אסלח למה שעשה לי הבנק", היא אומרת.

תחילת הסיפור בשנת 1981. כהן ובן זוגה לקחו משכנתה בסך 150 אלף שקל מבנק לאומי. כעבור 13 שנה לקחו משכנתה נוספת בסך 120 אלף שקלים. שנתיים לאחר מכן, התקשו בני הזוג לעמוד בהחזרי המשכנתה. מצבם הידרדר עוד יותר בעקבות שורה של אירועים טרגיים שפקדו את בני משפחתה, בהם פציעתה באורח אנוש של בתה בתאונת דרכים ב-2001 ומותו של בנה ליאור בתאונה ב-2005. "בני נהרג בתאונה במאגר מים באזור. הפגיעה הייתה מאוד קשה. המשפחה התרסקה לגמרי, ושוב נוצרו חובות על הפיגורים".

לדבריה, הבנק לא היה מוכן להתחשב בימים הנוראים שעברו על המשפחה. "כאשר החלו לתפוח הפיגורים, בתי נפגעה בתאונת דרכים. היא הייתה במצב אנוש ואנחנו היינו בטיפול נמרץ, בין חיים למוות. באותו הזמן התקשר כונס של הבנק. הבהרתי לו את המצב. כמובן שהגרוש שלי ואני לא עבדנו. נקלענו לקשיים כספיים בהחזר המשכנתה. כל מה שהיה לנו החזרנו, אבל זה כבר לא שינה כלום, כי החוב על הפיגורים רק תפח", אמרה.

כהן מתארת את הריבית על הפיגורים כבור ללא תחתית. "קשה לדעת לפי מה תופחים חובות הפיגורים", היא אומרת. "לעולם לא תדעי מה הסכום שאת חייבת באמת, קשה מאוד להוציא מהם סכומים. את נכנסת לבולען ופשוט לא יוצאת ממנו. שילמתי סכומי כסף מאוד גבוהים על בתי שנפגעה אנושות – 20 אלף שקל, ואז עוד 20 אלף שקל – ובמקום לרכוש לה מכשירים נאלצנו לשלם למשכנתה. את משלמת ומשלמת ולא יוצאת מזה".

החובות על הפיגורים הגיעו בשנה האחרונה עד ל-550 אלף שקל. כחלק מהסדר חוב, הציע הבנק לכהן למכור את הנכס בבעלותה, בשווי 3-2.5 מיליון שקל ולוותר לה על חוב של כמאה אלף שקל לאור הטרגדיות שפקדו את המשפחה. לטענת בנק לאומי, מנכ"ל הבנק למשכנתאות אף נפגש עם כהן כמה פעמים באופן אישי וניסה לשכנע למכור את הבית כדי לכסות את החוב ולרכוש נכס חדש. "הצענו, לפנים משורת הדין, לסייע ב-12 אלף שקלים לדיור חלופי עד שתתאזן", אמר.

אבל אורה סירבה למכור את הנכס כדי להחזיר את החוב. "למה שאני אמכור את הבית?", היא תוהה. "עבדתי קשה בשבילו. כל הכספים שלי שעבדתי מושקעים בו, הקבר של הבן שלי בנורדיה, ההנצחה של הבן שלי היא בבית. אני לא מתכוונת לנתק את הילד הקטן שלי מהסביבה הטבעית שלו ומהחברים שלו, תמות נפשי עם פלשתים ואשאר בנורדיה".

וכך, במאי האחרון, לאחר שנים של ניסיונות להגיע לפשרות, הגיעו המפנים אל ביתה של כהן. הם עקרו את האופנוע מפינת ההנצחה של בנה, רוקנו את תכולת הבית והשליכו אותה החוצה. "רמסו את כבודנו. בני קיבל צווים של כונס כמה פעמים, נטש את הבית, חיפשתי אחריו עד השעות המאוחרות של הלילה. הוא בחרדות קשות. כמובן שהלכו ישירות לאופנוע של בני שנהרג, שהיה בפינה ששימש לנו אתר הנצחה", אמרה. "האופנוע היה מחובר עם שלשלאות אל בטן האדמה, אבל הם עקרו אותו והכניסו אותו לסלון לאחר בכי קורע לב. הכונס נעתר לבקשתי והסכים להשאיר את האופנוע בתוך הבית ולהותיר את התכולה בחדר שלו עד שיימצא פתרון. היום אנחנו ברחוב. בני חזר מבית הספר והגיע לבית ונותר חסר כל – ללא בגדים, ללא נעליים, כלום, כלום, כלום".

סיפורה של כהן הוא אחד מאלפי המקרים של אזרחים במדינת ישראל, שברגע של חולשה שבו לא הספיקו לשלם בזמן את התשלום הקבוע נכנסו למעגל אינסופי של ריביות. לפי נתוני עמותת "ידיד", לתמיכה והעצמת השכבות החלשות בחברה, כמיליון וחצי איש בישראל נמצאים בתהליך משכנתה (קבלת הלוואה או החזר) בכל רגע נתון. כ-80 אלף מתוכם לא מצליחים לעמוד בתשלומים לתקופה של כשלושה חודשים, בהם 30 אלף שקורסים תחת העול ולא מצליחים להחזיר את החוב. כאשר מתחילים ההליכים המשפטיים, יש כאלו שמצליחים להסדיר את החוב, אולם בעבור כ-15-12 אלף איש הדבר לא יסתייע ויפתחו נגדם לא רק תיקים בהוצאה לפועל, אלא גם הליכי כינוס נכסים.

בשנת 2009 תוקן חוק ההוצאה לפועל ונקבע כי במקרים שבהם הבנק מפנה את הדייר מביתו, עליו לדאוג לו לדיור חלופי לתקופה של 18 חודשים. הסכום הממוצע הוא 40-30 אלף שקל, מה שלא מותיר לבנק אינטרס גדול לפינוי. מאז התקנה החדשה לחוק, כמות המפונים, שעמדה על 3,000-2,500 איש בשנה, ירדה באופן חד. עם זאת, צווי הפינוי עדיין קיימים ולצדם הרבה מאוד אנשים שלא מצליחים לשלם את המשכנתה. "זה לא אומר שלא מוציאים צווי פינוי", מסביר רן מלמד, סמנכ"ל בעמותת "ידיד". "עורכי הדין עדיין משתמשים בצווי הפינוי ככלי להפחדה, ככלי לאיום, אך כיום בנקים מנסים כמה שיותר להגיע להסדר, כי אחרת זה עולה להם יותר כסף. המקרים עדיין קורים אך לא מדובר בתופעה רחבה".

למרות זאת, מלמד מציין כי באחרונה פונים לעמותה יותר ויותר אנשים. "בחודש ינואר חל גידול של כ-20% במספר הפונים אלינו המתקשים בתשלום המשכנתה. המספרים ילכו ויגדלו לאחר שהרבה משפחות התעקשו לרכוש דירות ולא יוכלו לעמוד בתשלומים עקב העלייה בעלויות הדיור. בסופו של דבר המשכנתאות הן תמיד צמודות למשהו, והשכר לא עולה", אמר.

אליסה, דוברת מ"עמותת בנקים לא מעל החוק", ליוותה את כהן בשנתיים האחרונות. "כהן הציגה בפני הבנק טענות מאוד קשות, טענות שלא תמיד הם קיבלו", סיפרה. "לאורך שנים הבנק לא היה בסדר עמה, רק לאחר התערבות שלי הגענו עמם לדין ודברים. לזכותם יאמר שבמשך שנתיים הם המתינו עם צווי פינוי, הם גם הסכימו למחול לה על החוב בסך של מאה אלף שקלים, שזהו הישג תקדימי. הבנק לא צריך להחליט בשבילה אם למכור את הבית או לא".

לדברי כהן, מאז הפינוי היא לנה אצל קרובי משפחה או במכוניתה. מדי פעם היא מגיעה לבדוק את הבית, חרף האיסור של כונס הנכסים שהבהיר לה כי הנכס כבר לא שייך לה. כעת מנסה כהן לגייס את מעט הכספים שנשארו לה כדי לשלם את יתרת החוב. "זה מסע מפרך עם הבנק", היא מעידה. "אני אמורה למשוך כספים מחברת הביטוח, אבל זה לוקח זמן, זה לא בידי. אוטוטו אני אמורה לקבל את הכספים ולהעביר לבנק".

"כל יום הוא מלחמה. זו מלחמה להתמודד עם הקשיים", מוסיפה כהן. "המערכת הבנקאית הופכת את הפרט לסוללה: כאשר נגמרת הבטריה, פשוט זורקים אותה לפח. כל זה באמצעות מערכת אשראי שאומרת אני מלווה לך איקס ואת תשלם לי עד סוף חייך – ואחרי שתסיים לשלם לי, תתחיל לשלם את מחיר ההלוואה שהוא לא פרופורציונלי לכלום. ברור שאדם לקראת סוף חייו כיל את כוחותיו כדי לשלם, ואז אומרים 'אוקיי, אני אקח את הנכס'. מערכת המשכנתאות היא מערכת רכישת נכסים לבנקים".

מבנק לאומי נמסר בתגובה: "ראשית, חשוב לדעת כי פינוי חייבים מדירות מתבצע כמוצא אחרון, רק במקרים נדירים, ומשלא הצלחנו להגיע עמם לפתרון מוסכם אחר. יצוין, כי משך הזמן הממוצע מרגע שלווה חדל להשיב את כספי ההלוואה ועד ההחלטה לפנותו הוא כשלוש שנים, וזאת לאחר שנעשו כל המאמצים להגיע לפתרון. במקרה זה, נמשכים ההליכים מאז שנת 1996.

"מדובר בווילה ביישוב נורדיה באזור השרון, ששוויה מוערך בכשלושה מיליון שקלים, כאשר במהלך השנים ניתנו ללווה ארכות רבות על מנת להסדיר את חובה. יצוין כי הווילה אינה שייכת רק ללקוחה, אלא גם לבעלה לשעבר, ובמסגרת הסכם הגירושין ביניהם הוסכם על מכירת הנכס. עוד יצוין, כי הבנק אינו הנושה היחיד על הנכס, וכי קיימים חובות גבוהים לנושים נוספים המעוניינים במכירת הנכס.

"עוד בטרם הפינוי התקיימה פגישה בבנק, שבה הוצע ללווה פרק זמן של חצי שנה על מנת למכור לבדה את הנכס מרצון, או לחלופין, להסדיר את החוב. כמו כן, הבנק הציע ללקוחה, לפנים משורת הדין, סכום כסף לשם התארגנות ומציאת דירה חלופית, אולם היא סירבה בכל תוקף לקבלו. ובנוסף, הבנק הביע נכונות לבוא לקראת הלקוחה ולוותר לה על כ-20% מהחוב".

לפניות לכתבת דנה ירקצי: danayark@walla.com