חבר פלסטיני שמתגורר ביוסטון הגיע לביקור מולדת והתארח אצלי.
קוראים לו נורי אכרם. פירוש שהם נורי הוא "צועני", וגם מגיע מהמילה "נור" שזה אור. נורי הוא "צועני מואר", סיפור חייו הוא סיפורו של העם הפלסטיני הגולה.
הוא מוזיקאי, ג'אז הוא התחום שלו. הוא מגיש תוכנית רדיו מוזיקלית פופולרית, אנשים מתקשרים ומדברים על דה והא, הוא חי ביוסטון מזה 35 שנה , נשוי ללויס, רופאה מנתחת מומחית לסרטן הרחם, ויש להם ילדה בת 9 בשם לילא. הכרתי אותם בביקור ביוסטון מלפני שנתיים כשנסעתי לבקר את המשורר מחמוד דרוויש בבית החולים בו נפטר תוך כדי ניתוח לב מסובך. דרוויש, שנחשב למשורר הפלסטיני הכי חשוב, גלה מרצונו בשנות ה-70, הגיע לביירות ושם כתב את שירי המהפכה הפלסטינית.
אביו של נורי, יליד חיפה, נסע ללמוד רפואה באנגליה ב-1947. בגלל המלחמה שפרצה בארץ, הוא נתקע באנגליה ולא יכול היה לחזור. הבית של אבא של נורי עדיין עומד בסמוך לכנסיה הקתולית בתחתית ואדי ניסנאס בעיר.
נורי ביקש שאקח אותו לבית אביו בכדי לצלם ולתעד את הביקור ההיסטורי, וכך היה, אני חיכיתי ברכב, מציץ מבעד לחלון על נורי שמתרוצץ כילד אחוז תזזית עם מצלמה בידו, תרוצץ מסביב לבית, מחפש דלת או חלון, מחפש פתח כלשהוא, אך לא מצליח להיכנס אל תוך הבית, כשהתייאש, הוא חזר לרכב, כולו מזיע, וחזרנו אלי לכפר אלבענה.
למחרת, חזרנו בצהריים ונכנסנו מהדלת הראשית של הבית שהפך למשרדים של חברת הובלות
וספנות. במשרד הקבלה התיישבה אישה שחרחורת שמנמנה ומתולתלת, היא הסתכלה עלי ועל נורי: "במה אני יכולה לעזור לכם?", שאלה, "אני השחקן מוחמד בכרי מהסרט 'מאחורי הסורגים'", אמרתי בבלבול עם חיוך מאולץ, היא לא הבינה על מה אני מדבר, "אני לא יודע איך להגיד...", ניסיתי שוב, "החבר שלי נורי תושב ארצות הברית, כאן זה הבית שאבא שלו נולד והוא בא לראות את הבית". היא הסתכלה בחשדנות וכמה ראשים מסביב הצטופפו בסקרנות.
האישה הרימה טלפון ושוחחה בלחש עם מישהו, כשסיימה אמרה: "מצטערת אי אפשר, המנהלים לא כאן ואסור לי להכניס מישהו זר שאני לא מכירה". ניסינו להסביר שזה ביקור של חמש דקות, אבל דבר לא עזר. נורי דיבר באנגלית ואני תרגמתי לעברית, אך היא חזרה על אותן מילים: "אי אפשר".
נורי הציע להתלוות למנקה שבדיוק ירדה במדרגות מהקומה השנייה, בחורה בשנות ה-40, עם שיער צבוע בלונדיני, אבל שוב נתקלנו באותו סירוב מהמנקה שהבינה מהר את מה שקורה. ראיתי שהמקרה אבוד ותרגמתי לנורי את העברית של כולן. לפני שיצאנו קפץ נורי כמו ילד שובב ונגע בקיר כמי שנוגע בפרי אסור ויצאנו מבלי להגיד שלום.
חזרנו לרכב ולא דיברנו, אבל היה ברור שכל אחד מאיתנו מדבר עם עצמו. נורי ביקש לראות את כפר ברעם ואיקרית, שני הכפרים הפלסטינים הנוצרים בצפון שהצבא הישראלי התארח בהם ב-48 וסעד את ליבו .
בכפר איקרית היתה ארוחת צהריים חגיגית, 47 תרנגולות נשחטו לכבוד החיילים לפני 67 שנים, לאחר מכן ביקש הצבא לפנות את הכפרים "זמנית" עד שהרוחות יירגעו, והבטיח להחזיר את התושבים לאחר שבועיים, אבל עד היום התושבים לא חזרו למרות צו בית משפט העליון שפסק כי אין התנגדות לשיבת התושבים.שני הכפרים הופצצו, ברעם מהאוויר ואיקרית מהקרקע. מי שמעוניין לדעת יותר פרטים יכול להיכנס לגוגל ולציין: I Nakba.
אין שום סיבה שמונעת את שיבתם של התושבים הטובים האלה חוץ ממדיניות ממשלות ישראל שהתכחשו לנכבה באופן עקבי ומתנגדות לזכות השיבה הפלסטינית לכן לא התירו לתושבי אקרית וברעם לשוב לכפריהם מחשש שהדבר יהווה תקדים.
אני מאמין בזכותם של שני העמים הפלסטיני והישראלי לחיות בשקט בארצם אחד לצד השני, זהו הביטחון האמיתי של הארץ הזאת זו היא הערובה האמיתית לביטחונה של הארץ לדורי דורות. כשיעמוד מנהיג ישראלי אמיתי בעל חזון ואומץ ויצהיר: "זכות השיבה ניתנת לכם אחיי הפלסטינים ובראשם תושבי אקרית וברעם ומי שלא יכול או לא מעוניין לשוב נפצה אותו בכסף (בטח כסף שיבוא ממדינות המפרץ העשירות)", תתחולל מהפכה אנושית, ואיתה תבוא הסליחה הפלסטינית.
אני מאמין שהרוב הפלסטיני מהדור השני והשלישי של הנכבה לא ירצה לחזור, בטח ובטח לא נורי. ואלה שירצו לשוב יהיו כמה מאות אלפים, לא יותר שירצו להצטרף למשפחותיהם בכפרים הקיימים בארץ שלא נהרסו ב-48. רק כך אפשר להתפטר מהפחד והחשש לביטחונה של הארץ, מפצצות הגרעין העתידיות של איראן ולא תבוא יותר רעה מהצפון.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.