"ועדת לוקר היא כדור בין העיניים של צה"ל". אלו המילים בהן בחר דובר צה"ל, תת אלוף מוטי אלמוז, להתייחס לדו"ח הוועדה הציבורית שתפקידה היה לבחון את תקציב משרד הביטחון . אלמוז חזר שוב על משפט זה בבמות שונות שבהן בחר לנהל את הקרב הצה"לי נגד מסקנותיה של וועדה שמונתה על ידי ראש הממשלה.
מבלי להיכנס להשוואה בין המלצות לוקר ולהמלצות תכנית "גדעון" שהוכנה על ידי צה"ל, ועוד קודם שנשפוט מי מהן טובה יותר, חייבים להציף את המהלך הבלתי דמוקרטי בעליל המתרחש לנגד עינינו. מהלך שבו לובש מדים תוקף בריש גלי את הדרג המדיני ומנהל נגדו קמפיין כנציגה האחרון של קבוצת אינטרסים בחברה האזרחית. המהלך הזה נתקל בביקורת רפה של פוליטיקאים ספורים מהאופוזיציה, בשתיקה המסמנת הבנה מצד ראש הממשלה ובעשיית קול שני גבוה ורם על ידי לא פחות משר הביטחון. האחרון כינה את דו"ח הוועדה "שטחי, מנותק ולא מאוזן". כל אלו יותר ממרמזים לאן לוקר ואנחנו אזרחי "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" יכולים לדחוף את מסקנות הוועדה.
ראש הממשלה נהג בפקחות כאשר מינה את האלוף במילואים יוחנן לוקר להיות יו"ר הוועדה. לוקר הוא, כמו שנהוג לומר, בשר מבשרו של הצבא. מאחוריו ניסיון צבאי רב בחיל האוויר. מינויו היה אמור להעניק לגיטימציה למסקנות הוועדה ולהקל על קבלתן בידי הדרג הצבאי. הביקורת המופנית כלפי הוועדה, על שלא טרחה להיפגש עם הרמטכ"ל גדי אייזנקוט על מנת לנסות לגשר על הפערים בין מסקנותיה לבין התכנית הרב שנתית שהכין, שווה אולי בדיקה. יכול גם להיות שחלק ממסקנות הוועדה לא ממש ישים. אבל בואו לא נתבלבל "הבעיה" בדו"ח לוקר אינה נמצאת כאן.
"הבעיה" המרכזית נמצאת בתיגר שהדו"ח קורא על הממשק הקרוב שישראל עדיין לא השתחררה ממנו, הממשק בין הצבא לממשל. הדו"ח של לוקר מצעיד את ישראל צעד חשוב נוסף בהפרדה בין דרג ממונה לדרג נבחר. זעקות הגוועלד של שר הביטחון ושל אלמוז הן, אם כן, רמות במיוחד לא כל כך בשל השינוי במערך הפנסיות הצה"לי (הכול כך הגיוני), פיטורי אנשי הקבע או קיצור השירות הצבאי, אלא בעיקר בשל הפיקוח והשקיפות שאמורים להיות מושתתים על נתוני כוח האדם והתקציב של מערכת הביטחון. מסקנות הדו"ח קובעות כי למשרד האוצר תהיה נגישות מלאה לכלל נתוני כוח האדם והשכר והוספת תקנים תעשה בפיקוחו. עוד עולה מן הדו"ח כי ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון הוא זה שירכז את כל עבודת התקציב. זו לא פחות ממהפכה וציון דרך חשוב בהתפתחותה של הדמוקרטיה הישראלית.
לוקר, על עברו הצבאי המפואר, הצליח להשתחרר מהצבא, אבל דווקא ראשי המדינה שמינו אותו עדיין לא פשטו את המדים. תגובתו של שר הביטחון לדו"ח מוכיחה שהוא עדיין מתפקד כנציג צה"ל ולא כמי שיש לו אחריות ממשלתית רחבה. אחריות הלוקחת בחשבון את כלל צרכי החברה הישראלית שאזרחיה סובלים ממצוקה בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה, ולרבים מהם אין שום הבטחה פנסיונית או בטחון תעסוקתי.
הדו"ח של לוקר מזעזע את אנשי הצבא למיניהם משום שהוא שואף להפסיק את היותו של צה"ל אקס טריטוריה קדושה במרחב הישראלי שכללי הביקורת וההתייעלות של העין הציבורית אינם חלים עליה. דבריו של אלמוז אמש לאסף ליברמן בגלי צה"ל לפיהם : "נקלענו לשיח הזה (על ההתייעלות הנדרשת מצה"ל- ר.ע.) בגלל אג'נדות חברתיות" מוכיחה עד כמה צה"ל תופס עצמו במנותק מהחברה שעליה הוא נדרש להגן. עד כמה צבא העם לא באמת רואה עצמו חלק מהעם.
המבחן הוא כעת של ראש ממשלתנו שבנה את כוחו הפוליטי על היותו מר ביטחון ועל תבונתו הכלכלית. באופן אבסורדי הוא זה שיזם דו"ח שבסופו של דבר מעמת חזיתית שני יסודות אלו בתדמיתו. לאור המאבק בהסכם האמריקני עם איראן נראה כי ביבי הביטחוניסט ישים ללעג את "מר התייעלות כלכלית". על דמוקרטיה נדמה לי שאין מה לדבר.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.