ההיסטוריה הישראלית קצרת המועד רצופה אזרחים מודאגים. בדרך כלל אלה אישי ציבור בפנסיה שרואים כאוס מסביב ומחליטים לשוב לעשייה הציבורית כמחווה לעם בציון שמשווע למנהיג שייסחוף. מה שהיה אצל גולדה "דין התנועה" הפך ברבות השנים ל"אזרח מודאג" בפיהם של נתניהו, אולמרט וברק שלא נותרה להם ברירה אחרת אלא להתגייס מחדש לדגל ולמולדת.
לאחרונה מציף את אזורנו זן חדש של "אזרח מודאג". כזה שמגייס לשירותיו את הרשת על שלל נגזרותיה. במייל, בסמס ובוואטסאפ זה באוויר, בים וביבשה החדש. פתאום קם מודאג בבוקר ומדמיין שהוא העם ומתחיל קמפיין. על הגריל הוא מניח הצגה מזדמנת או סתם סרט שלא מתלבש לו טוב בעפעף כשבסוף התהליך מוצא את עצמו המודאג עם רגלו על העליונה שמתחת מונחת אחר כבוד המתורבתת שהכזיבה.
השיטה היא די מוצלחת, בקרוב ירשמו אותה כפטנט. המודאג מסמן מטרה ומיד מגיעים שאר הגייסות הטכנולוגיות המודאגות לא פחות ומשלימים את המשימה. אינתיפאדת הסלולר או אינתיפאדת 2.0 למי שממש מתעקש לשלב את הישן והמוכר עם החדש של המרשתת.
האירוע התרבותי האחרון שעלה על המוקד היה סרטו של היוצר התיעודי ההולנדי חירט ונקרסטרן "רעד בעזה". הוא ביים סרט דוקומנטרי על עבודתו של יאן אנדריי, מומחה לטיפול בטראומה באזורי סכסוך, אשר עבד שנים רבות במדינות הבלקן, דרום אפריקה, ישראל ועזה. הוא הגיע לעזה לאחר מבצע "צוק איתן" על מנת לטפל בטראומות שאנשי הטיפול במקום חוו. מדובר ביצירה שמספרת את סיפורם של אזרחי הרצועה ללא קשר לסכסוך המדמם בין ישראל לפלסטינים.
את הפעילים למען תרבות ציונית, כך הם נקראים בפי עצמם, זה לא ממש מעניין. מבחינתם מדובר בסרט שמסכן את המפעל הציוני כולו. מה שהתחיל בקמפיין מוצלח בתיאטרון "אל מידאן" בחיפה נמשך במתקפה חזיתית נגד ההקרנה המתוכננת של הסרט בשדרות ובאר שבע. מספר הנייד האישי של ראש עיריית בירת הנגב, רוביק דנילוביץ', פוזר לכל עבר והפעילים יצאו ללינץ' הטכנולוגי. ההקרנה בוטלה ובא לציון צנזור בטוענה כי מדובר באירוע פוליטי במתקן של העירייה. "לא יקום ולא יהיה", חשב לעצמו ראש העירייה שנכנע לצונאמי הסמסים ללא מאבק.
בדומה לסערה שהתפתחה סביב ההצגה "הזמן המקביל" בכרמל, כך גם הפעם. אין מי שטרח לצפות בהצגה או בסרט לפני שיצא למסע הצלב. לא האזרחים המודאגים ובטח לא ההנהגה המקומית שפתחה רגליים. הפרטים פה לא חשובים. רדדו לנו את השיח. העיקר זו האווירה הציבורית המתלהמת. במקום שבו ההמון מניף את דגל השנאה, אין שארית פליטה לנבחרי ציבור אמיצים המסוגלים לעמוד בפרץ. חלילה לנו עם ישראל להיחשף למצוקת האחר.
הביטחון המופרז בצדקת הדרך ("כל תושבי באר שבע לא רוצים לראות את הסרט") הוא תמונת ראי לחוסר ביטחון מובנה שקיים בחברה הישראלית שגורר אותנו למחוזות הבריונות המחשבתית שנתקלת בחומה חסרת עמוד שדרה של מנהיגים שלא מסוגלים להתמודד עם שילהוב ההמונים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.