נניח שהייתם מקבלים התראה על מועד המוות שלכם. האם היה חשוב לכם למחוק לצמיתות את חשבון הפייסבוק שלכם? האם הייתם מאפסים את הסמארטפון ומוחקים את כל המידע האישי? הייתם עוברים על רשימת המיילים ומצנזרים חלק מהתוכן הפרטי? האם אפליקציית הפתקים שלכם הייתה עוברת עריכה? ומה עם ענן התמונות שלכם וקבצי הווידאו שצילמתם או שצולמתם?
או שאולי להיפך אולי מיוזמתכם, ומתוך צעד מחושב של רצון לשמר את המורשת הדיגיטלית, הייתם מעבירים באופן מסודר את החשבונות המקוונים לקרוב משפחה או חבר שיהיה מעין אפוטרופוס של התוכן המקוון הזה ושיעשה בו שימוש על פי שיקול דעתו?
יש מוות ספונטני/פתאומי ויש מוות עם התראה מסודרת מראש, יש גם שאדם בוחר את מותו. ועל שלושת הסוגים האלה צריך לתת את הדעת מבחינה מוסרית בכל מה שנוגע לעיזבון הדיגיטלי של כל אחד מאיתנו.
בעידן של היום לכולנו יש זהות דיגיטלית. אנחנו חיים בעולם של אובדן פרטיות כמעט מוחלט. בכל אפליקציה שאנחנו מורידים אנחנו נדרשים לוותר על האנונימיות, נותנים גישה לזהות המכשיר וכל מה שמשתמע מזה. כולנו מנהלים באופן כזה או אחר יחסים דיגיטליים. (בפייסבוק/טוויטר/אינסטגרם/מיילים/ווייז).
איזה סוג של עזיבה אנחנו מתכננים? חלק מאיתנו יתנו הרשאת שימוש בחשבונות פעילים, שקרובי משפחה יוכלו לענות בשמנו ולכתוב מתוך היוזר שלנו. חלק אחר ייתן הרשאת תוכן חד-כיוונית אך ללא הרשאת שימוש פעילה. מי מאיתנו יבחר לרדת למצולות ולקחת איתו אל תוך הנעלם כל פיסת מידע אודותיו? יש גם אנשים כאלה.
ועולה כאן שאלה מוסרית שאם האדם לא הסדיר באופן של צוואה את עיזבונותיו המקוונים, איך ראוי לנהוג בהם? האם הורים לחייל שנהרג רשאים לקבל לידיהם את הטלפון הנייד שלו ולעבור על הודעות הטקסט שהוא שלח? מה אם פתאום יתגלה להם מידע חדש שסותר את הזהות שהם הכירו עד כה? איך מתמודדים עם הפער הזה? איזו זהות ראויה להיזכר ואיזה זהות ראויה להישכח?
המעבר של השנים האחרונות ממידע אנלוגי (מכתבים, יומנים, כתבי יד) למידע דיגיטלי ממוחשב מעלה שאלה מוסרית נוספת: מה שפעם היו כתבי יד ודפים מהוהים ומחוקים הופכים היום לקבצים דיגיטליים שמוכנים להדפסה המונית בתפוצה רחבה.
מקרה לאה גולדברג הוא בדיוק הדוגמה לכך. הטכנולוגיה שהכריעה את הדפים הישנים, ובתוך כך הזכות לפרטיות שבעיניי נדרסה כליל.
בהקדמה ל"יומני לאה גולדברג" (ספריית פועלים) כותבים המופקדים על עיזבונה הסבר שאינו מניח את הדעת לכל מי שהזכות לפרטיות חשובה לו: "הושקעה עבודה רבה בפענוח הצפנים של הכותבת.. כגון ציון שמם רק באות אחת... לא כל הצפנים פוענחו, אך דומה, כי לעיקריים שבהם נמצא פתרון...".
"פענוח", זאת מילת המפתח. למה "לפענח" אם הטקסטים כתובים בשפת קוד? המופקדים על עיזבונה חטאו ופגעו בפרטיותה של המשוררת. מה זה אומר לתמלל ולהעלות את כתבי ידה הדהויים לספר להמונים? יומן אישי הוא יומן אישי, לא? אין כאן משום חילול כבוד המת בשם האמנות? האם אקט פרסום היומנים יכול להתקבל בשוויון נפש, כדבר של מה בכך? בעיניי ממש לא.
אותו מקרה של פענוח כתב סתרים אפשר למצוא גם בספר "הוי כינרת שלנו", סיפור התאבדותה של כנרת, בתו בת ה-19 של מנחם בן. כנרת, על פי עדות אביה, עשתה כל שיכלה על מנת לשבש את כתב ידה ואפילו הפליאה לכתוב את יומניה בכתב ראי. מי כותב בכתב ראי? מי שפרטיותו מאד חשובה לו. בתום לב היא חשבה שכתביה יהיו נגישים רק לעצמה. אבל אבא שלה, ברוב אמנותו, מצא שכתביה ומחשבותיה על זהות מינית מבולבלת יכולים דווקא לעניין את הציבור ולצאת בראש חוצות כספר אחרי מותה. הספר הפך לקובץ דיגיטלי, שאין לו את זכות המחיקה. את הזכות להישכח.
לאן נעלמה הנאמנות המוסרית לבתו שעשתה את הצעד הכל כך מוחלט וסופי בקפיצה אל מותה כשכאבה גדול מנשוא?
אני בטוחה שלפחות במקרה השני, כנרת הייתה משמידה את יומניה אם הייתה יודעת שזה מה שייעשה איתם. למה "יש עניין לציבור" בשני המקרים האלה מנצח את "הזכות לפרטיות"?
מה ה"עניין הציבורי" החמקמק הזה? האם להיכנס לנבכי נפשה של נערה אנונימית מתבגרת הוא עניין ציבורי? האם הסלבריטאיות של אבא שלה הוא שהכריע את גורל יומניה שהיו אמורים להישאר עמוק במגירה?
תשאלו את עצמכם אילו סיטואציות מצדיקות פגיעה בזכות לפרטיות, אם בכלל. בעיניי רק סיטואציות בעלות אופי פלילי יכולות להביס את הזכות לפרטיות. נכון שהיה מעניין אותי לקרוא את יומניהן של לאה גולדברג וכנרת בן, כי זה צהוב וזה סנסציוני, אבל האם יצר המציצנות שלי הוא סיבה טובה ומספקת כדי לקבל את המידע הזה שנאסף בדרך לא מוסרית אודות השתיים? לגמרי לא.
במקרה הראשון מדובר על משוררת לאומית שכתבה רבות על אהבתה הנכזבת וחייה החבוטים, הניסיון לברוח מגורל עיקש, כולנו מכירים את הטקסטים המכוננים בייסורי אהבתה. ועדיין, למרות דמותה הציבורית, עדיין הזכות לפרטיות עומדת בעינה. כי יומן אישי משורבט ואסוציאטיבי הוא לא שיר ערוך ומהודק, יש הבדל גדול במהות.
במקרה השני מדובר בנערה מתבגרת שלא בחרה בחיים ציבוריים, נערה שהחביאה באדיקות את סוד זהותה המבולבלת, והוריה בחרו (בשם האמנות) לעשות לה אאוטינג ציבורי. כאן הזכות לפרטיות שמורה כפליים וחוסר הצדק זועק לשמיים.
אדם יכול לעזוב את העולם מבחינה ממשית של חומר-גוף, אך הנוכחות הדיגיטלית שלו (בשני המקרים האלה ובניגוד מוחלט לבחירותיו) תמיד תישאר, כמוה כחיי נצח.
מרגע הפיכתן של המחברות הישנות והמקומטות לקובץ דיגיטלי מהעידן הנוכחי והלאה גורלן הוכרע: אין לנו את הזכות להישכח. אין לנו דרך מוחלטת וסופית לעזוב את העולם הזה, אבל השאלות המוסריות של כל אחד מאיתנו הן שיכריעו באיזה עולם ניצור ובאיזה עולם נרצה לחיות. ולעיתים, גם כשמדובר ביצירות בעלות ערך אמנותי, בפרט בעידן הדיגיטלי הדורסני של היום, הזכות לפרטיות היא שאלת המוסר הגדולה ביותר ועליה צריך לשמור מכל משמר.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.