בזמן שכולם מדברים על איראן, נמשך ביתר שאת קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל אותו מובילים ארגונים לא-ממשלתיים בעלי שמות יפים עם מניע הרסני. לקמפיין מימדים רבים ושונים: חלק מהארגונים מקדמים חרם על ישראל, חלקם מקדמים לוחמה משפטית והבאת בכירים ישראלים בפני בית הדין הבינלאומי בהאג, חלקם אינם מסתירים את הרצון להעלים את ישראל מהמפה תוך קידום פתרון של מדינה אחת פלסטינית ויש ביניהם גם ארגונים הנוקטים בפעילות אנטישמית גרידא. כל אותם הארגונים טוענים שהביקורת על ישראל נחוצה בתחום זכויות האדם ואכן, הביקורת לגיטימית. אולם בפועל, ארגונים אלה נגועים בצביעות חסרת תקדים.
אחד הדברים הבולטים בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל הוא מעורבותם של ארגונים ישראלים, שפעמים רבות מזינים אותו. קחו לדוגמא את הארגון הישראלי "זוכרות" המקדם פתרון של מדינה אחת, פלסטינית עם מיעוט יהודי. הארגון מנסה למצוא דרכים מעשיות לזכות השיבה לפליטים הערבים וצאצאיהם בעזה ובגדה המערבית אל תוך שטחי ישראל. "זוכרות" חברו לארגון הפלסטיני "בדיל", שאינו מסתיר את פעילותו האנטישמית, ויחדיו הם השיקו קמפיין ל"יישום זכות השיבה". הם הפיקו סרטון שבו הם מקדמים את המסר לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ללא קשר לגבולותיה.
עובדות אלה אינן מפריעות לארגון "זוכרות" לזכות במימון של כשלושה מיליון ש"ח ממדינות בריטניה, בלגיה, גרמניה, פינלנד, אירלנד, הולנד ושוויץ בין השנים 2012-2014. מרבית הכסף מועבר באופן עקיף באמצעות ארגוני סיוע נוצריים.
עובדות אלה גם לא מפריעות לממשלות שוויץ, דנמרק, שוודיה והולנד, לאשר לארגון "בדיל" מענק של למעלה מרבע מליון דולר לשנים 2014-2016, זאת באמצעות ה-Secretariat, בשפתנו, מנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי. זהו מנגנון מימון של ארבע המדינות המוזכרות לעיל, היושב בביר זית אשר העביר בשנת 2014 מענק לארגון הישראלי "שוברים שתיקה" בסך של כ-400 אלף ש"ח, וגם תרם ישירות לדו"ח העדויות של שוברים שתיקה בעקבות מבצע "צוק איתן". הדו"ח שמכיל 60 עדויות אנונימיות בלתי ניתנות לבדיקה ואימות, שימש את החמאס בהודעה הרשמית שלו על דו"ח ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם של האו"ם על "צוק איתן". באותו דו"ח של האו"ם, אגב, כיכבו "אבירי זכויות אדם" נוספים כמו "עדאלה", "אל מיזאן", "המרכז הפלסטיני לזכויות אדם" ועוד ארגונים המתיימרים לקדם זכויות אדם.
אם כוונותיהן של כל אותם הארגונים המקדמים דה-לגיטימציה של ישראל במסווה של זכויות אדם היו טהורות, כבר מזמן הם היו פועלים למנוע את הטבח בסוריה, סקילת הומוסקסואלים באיראן, ואפילו הוצאה להורג של פלסטינים על ידי בני עמם. באמת שלא חסרות מטרות נעלות, אבל מסתבר שזכויות אדם הן נושא סלקטיבי.
לאחרונה, נושא המימון הממשלתי הזר לארגונים פוליטיים אלה זכה לתשומת לבו של הציבור הישראלי. נבחרי ציבור רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה, נרתמו לעסוק בסוגיית הדה-לגיטימציה נגד ישראל. אין ספק כי הכנסת ה-20 והממשלה ה-34 שמים את הנושא בדרגת חשיבות גבוהה. במאבק זה על עצם קיומה של ישראל (מטרת קמפיין ה-BDS אינה ביקורת על ישראל אלא חיסולה המדיני, כך מצהירים מייסדי הקמפיין), אין משמעות לימין או שמאל.
זהו מאבק לאומי. חלק מנבחרי הציבור הבינו כי על מנת להתמודד עם התופעה, אין צורך בחקיקה, שכן חוק האוסר או מגביל תרומות, יגרום ליותר נזק מאשר תועלת וגם לא ימנע למצוא דרכים עוקפות להזרמת הכספים. הפתרון טמון דווקא בפנייה עיקשת למדינות אירופה המממנות תוך נקיטת אסטרטגייה של naming and shaming. אותן מדינות מממנות ארגונים שפעילותם פוגעת בתהליך השלום, אינה מקרבת בין שני העמים ובטח שאינה דואגת לזכויות האדם הישראליות. הדברים מנוגדים למדיניות המוצהרת של כלל מדינות אירופה שמקדמות פתרון של שתי מדינות לשני עמים ומתנגדות לחרם על ישראל.
לישראל הזכות להיות חברה ונציגה במסגרות אירופיות מגוונות, כמו הפרלמנט האירופי, מועצת אירופה, ועוד. עתה משהנושא עלה לסדר היום הציבורי בישראל, בכוחם של נבחרי הציבור שלנו לפתוח במערכה בלתי מתפשרת במסגרות אלה כדי להעלות את הנושא גם על סדר היום האירופי ולשאול מדוע על משלמי המיסים האירופים לשלם על פעילות התורמת לריחוק בין שני העמים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.