הציבור הרחב וכלי התקשורת השונים הרימו בסוף השבוע האחרון את קולם בצורה נחרצת שאינה משתמעת לשני פנים כנגד אוהדי בית"ר ירושלים שהתפרעו ביציע שרלרואה: "חוליגינים", "עבריינים", "מחריבים את הקבוצה", היו רק חלק מהביטויים שנזרקו לאוויר בסערה הרבה שיצרה התנהגות האוהדים .
מבלי להפחית מחומרת מעשיהם של אותם אנשים המכנים את עצמם "אוהדי בית"ר" , אי אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה שלא הובלטה מספיק בדיון הציבורי, כי מדובר בעוד חלקה אחת בשדה זרוע האלימות של החברה הישראלית. חברה שכבר נשלטת מזמן על ידי אנשים אלימים במגוון תחומים, שרומסים בה כל חלקה טובה.
לצופה מן הצד נדמה כי ההתייחסות לאלימות הקהל הבית"רי היא קיצונית ואלימה לא פחות מהתופעות עצמן ובעיקר נקודתית, מכיוון שאף אחד לא רואה את הבעיה העמוקה והאמיתית יותר בחברה הישראלית. הגיע הזמן להבין שהמקרה של קומץ מאוהדי בית"ר הוא תוצאה של שנים של הזנחה, אנחנו חיים בחברה אלימה - חברה שבה האכיפה והענישה כלפי אנשים אלימים היא סלחנית ורחמנית.
במה שונים האוהדים המתפרעים מנערים שדוקרים נערים אחרים במועדונים? במה הם נבדלים מנהגים המתפרעים על הכביש ושמים את חיי כולנו בסכנה מוחשית? ומה ייחודי בהתפרעות הזו לעומת כל התפרעות אחרת של אוהדי הקבוצות בארץ ש"זוכה" לטיפול בכפפות של משי מצד כוחות הביטחון ובתי המשפט בישראל?
התשובה פשוטה - המקרה המדובר אירע בחו"ל, ולפתע כולם מזדעקים, כי ישראל מצטיירת בעולם כמדינה של חוליגנים.
אולם בפועל, המצב כבר ברור וידוע לכולם בעולם - ישראל היא מדינה של אלימות ושל קיצוניות. את הכביסה המלוכלכת הזאת כבר אי אפשר יותר להמשיך ולכבס בשקט בבית - הגיע הזמן לסחוט אותה בכוח ולנקות עד שלא יישאר רבב.
כמי שנמצא בנוף הכדורגל הישראלי כבר מעל ל-20 שנה, קשה לי לומר שהזדעזעתי מהאלימות של אוהדי בית"ר. ראיתי מקרים קשים הרבה יותר כאן בארץ שלא זכו לעשירית מהגינוי לו זכו המתפרעים בבלגיה. את הלקחים האישיים שלי הפנמתי כבר מזמן בקבוצתי, בית"ר טוברוק. רבים במועדון קוראים לי "דיקטטור" בשל השיטות השנויות במחלקות שהנהגתי לחינוך השחקנים בקבוצה, שיטות הכוללות בין היתר איסור על הארכת שיער, איסור על נסיעה באופנוע, איסור על קעקועים וחובה להצביע בבחירות.
לא משנה לי איך מכנים אותי חשובה לי השורה התחתונה: במבחן התוצאה אין ולא הייתה אלימות בקבוצות השונות של המועדון, לא על המגרש ולא מחוצה לו.
גם במקרים הבודדים בהם אחד מהורי הילדים קילל, איים או התנהג בצורה אלימה באחד ממשחקי הקבוצה או באימונים, הוא מצא את עצמו מורחק לצמיתות ממתחם האימונים של המועדון. לא חרגתי מדרך זו מעולם, גם אילו היה מדובר בשחקו צעיר שהיה יכול להיות שווה למועדון מילוני דולרים בעתיד.
המסקנה ברורה - על מנת לטפל באלימות בחברה בכלל ובכדורגל שלנו בפרט יש לנקוט ביד ברזל. את הדוגמא המוצלחת ביותר לכך ניתן למצוא בכדורגל האנגלי שלרמתו אנחנו כל כך שואפים להגיע. לפני כ-20 שנה האלימות במגרשים באנגליה עלתה על גדותיה, אסונות ענק עם מאות הרוגים וחשש אמיתי לחיי אוהדים תמימים היו נחלתם של אוהדי כל הקבוצות. מה עשו רשויות החוק? טיפלו טיפול שורש באותן קבוצות אלימות, ולא הססו לבצע מעצרים נרחבים והשעיות לכל החיים מכניסה למשחקים.
התוצאה - כיום המגרשים באנגליה הם מהבטוחים בעולם וקשה לזכור מתי נתקלנו בדיווחים על התנהגות אלימה של קהל במגרשים באנגליה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.