מנכ"ל הליגה נגד השמצה: "האנטישמיות באירופה רק הולכת וגוברת"

בשבוע הבא יסיים את תפקידו אברהם פוקסמן, מנכ"ל ארגון "הליגה נגד השמצה" הפועל נגד אנטישמיות בארצות הברית, אחרי 28 שנה. באירוע פרידה שהתקיים לכבודו השבוע במלון וולדורף-אסטוריה שבניו יורק נכחו 1,200 איש, ובמהלו לא הצליח פוקסמן להסתיר את התרגשותו. בתום האירוע קיים פוקסמן ריאיון עם הסופר הישראלי-אמריקני טוביה טננבאום, שבו הסביר בין היתר על מצב האנטישמיות בארצות הברית ובאירופה, וגם הביע את דעתו על הנשיא ברק אובמה ויחסו לישראל וליהודים.

לדברי פוקסמן, במהלך כהונתו בתפקיד פחתה מידת האנטישמיות בארצות הברית, אולם באירופה מצבה הוא הגרוע ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה. "המצב בארצות הברית הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני 50 שנה", הסביר. "באותה תקופה, כשליש מהאמריקנים החזיקו בדעות הנגועות באנטישמיות". פוקסמן ציין כי כיום מספר האנשים שאוחזים בדעות אנטישמיות בארצות הברית ירד ל-10%-12% מהאוכלוסייה, אך הדגיש כי "עדיין מדובר בבעיה רצינית, משום שזה אומר שכ-35 עד 40 מיליון אמריקנים נגועים במחלת האנטישמיות".

לטענת פוקסמן, למרות שחקיקה וחינוך עזרו בצמצום האנטישמיות בארצות הברית, הדבר שהכי השפיע על השינוי הוא יחס החברה לתופעה. "לעומת אירופה, כאן מותר לפי החוק להיות קיצוני. זאת, משום שבמדינה הזאת יש לדעות אלה השלכות, השלכות ציבוריות", אמר המנכ"ל היוצא של הארגון. הוא הזכיר את שחקן הקולנוע מל גיבסון כדוגמה לכך. "כאן, בארצות הברית, אתה לא יכול להצליח אם אתה מעורב באנטישמיות. גיבסון היה גיבור בהוליווד - זכה בפרס המפיק הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר. ואז הוא התגלה כאנטישמי (בין היתר בעקבות הסרט "הפסיון של ישו", שיצא לאקרנים בשנת 2004) והקריירה שלו התרסקה", אמר. "זה לא קרה בגלל החקיקה בעניין, אלא משום שהעם האמריקני דחה זאת".

לעומת ארצות הברית, המצב באירופה, לטענתו, ממשיך להידרדר. "היה יכול להיות גרוע יותר כאן ללא 'הליגה נגד השמצה'", הדגיש פוקסמן. "לולא חשבתי שאני יכול לשנות את דעותיהם של אנשים לא הייתי עוסק בכך. לכן, אני מאמין שאילולא פעלנו בנושא, יחד עם הקהילה היהודית ומוסדות נוספים, זה היה גרוע יותר".

לטענת פוקסמן, המצב באירופה מוכיח כי האנטישמיות יכולה לגבור על אף החקיקה בנושא. "המצב באירופה הוא הרע ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. זה לא כפי שהיה במהלכה, משום שממשלות צרפת, גרמניה, הולנד ובריטניה יוצאות נגד התופעה בגלוי, אך במונחים של אווירה, המצב הוא הגרוע ביותר מאז המלחמה".

בהמשך, השניים עברו לשוחח על התנהלותו של הנשיא אובמה אל מול ממשלת ישראל. על אף שהוא נמנע מלחוות את דעתו האישית על הנשיא בשל העובדה שהוא עדיין מחזיק בתפקיד רשמי, התייחס פוקסמן להצהרות של אובמה שלפיהן הוא ידיד ישראל. "אני מאמין שהוא מאמין בכך שהוא ידיד של ישראל", הדגיש פוקסמן. "זה חשוב שנשיא ארצות הברית מאמין בכך. יש לנו, היהודים באמריקה, צורך להיות נאהבים, אבל הוא לא צריך לקום בכל בוקר ולהגיד 'אני אוהב את ישראל או שונא אותה'. יש לנו אובססיה לכך שיאהבו אותנו".

פוקסמן הדגיש כי הוא אינו מסכים עם עמדתו של הנשיא לגבי הדרך שבה ניתן למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני. "אני מאמין שהאינטרס החשוב ביותר של ארצות הברית הוא למנוע מאיראן להשיג פצצה, אבל הדרך שבה צריך לעשות זאת היא עניין של שיקול דעת", אמר. "אני חושב שאובמה הולך בדרך הלא נכונה, אבל לא כדי לפגוע בישראל". בנוסף אמר פוקסמן כי הוא סבור שארצות הברית תטיל וטו במקרה שתועלה למועצת הביטחון הצעת החלטה חדשה העוסקת בסכסוך בין ישראל לפלסטינים.

כשנשאל מהם שורשי האנטישמיות, הוא השיב: "קנאה. הם רואים את ההצלחה של היהודים בכל מקום. האנטישמים מאמינים שהיהודים שולטים על הכול – על הבנקים, על המערכת הפיננסית, על הממשלות". לדבריו, "הם רואים שהיהודים עשירים וחכמים. אני לא חושב שהיהודים באמת חכמים יותר מקבוצות אחרות, הם פשוט נחושים יותר. החינוך הוא חלק מהתרבות שלנו, אבל גם חלק מהנטל עלינו. אם יש עם שאינו יכול לעבוד את האדמה או לעסוק במקצועות דומים, הוא צריך ללמוד ואז הוא מפתח כישרונות אחרים לגמרי".

בסוף הריאיון, סיפר פוקסמן, יליד פולין, על ילדותו ועל הדרך שבה שרד את השואה. "נולדתי בפולין ב-1940. הוריי ברחו מזרחה, הרחק מהגרמנים, אבל הם הגיעו אלינו בווילנה", גולל פוקסמן את סיפורו. "ההורים שלי נלקחו לגטו, אבל אני נשארתי אצל עוזרת הבית. ההורים שלי מעולם לא סיפרו לי כיצד הם קיבלו את ההחלטה למסור אותי, אבל ההחלטה הצילה את חיי ואת חייהם. העוזרת שמרה עליי במשך ארבע שנים. היא הטבילה אותי, החביאה אותה והגנה עליי למשך ארבע שנים. אפילו ירקתי על יהודים ברחובות והלכתי לכנסייה".

בתום המלחמה, מצא אביו של פוקסמן את בנו ואת אשתו, שהתחזתה במשך השנים לדודתו של פוקסמן. "אבי גילה שלא נותר דבר. הוא אמר לעוזרת שנלך כולם יחד לפלסטינה, אך היא סירבה למסור אותי וטענה כי משום שהיא שמרה עליי, אני שייך לה ולכנסייה הקתולית", סיפר. "היא העלילה על אבי סיפורים והוא נעצר כמה פעמים בידי הסובייטים, עד שהם החליטו שבית משפט יכריע בנושא, והוא קבע שאני שייך להוריי". לדבריו, לו היה מאפשר לו בית המשפט לבחור, הוא היה נשאר עם העוזרת. "ייתכן שהייתי היום כומר, מי יודע", סיכם פוקסמן.


ספרו של טוביה טננבום, "פגוש ת'יהודי", התפרסם בהוצאת סלע