פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בגלל המוסר: טוב שיצאנו מגוש קטיף

      כשהוויכוח נסוב על השאלה האם הירי מהרצועה התגבר או לא מאז פינוי גוש קטיף, לא מאוחר להגיד שהישיבה שם הייתה כרוכה גם בעיוות מוסרי, ומי שמבקש לעצב את חייו על פי סולם ערכי, לא יכול להתחמק מהמסקנה הזאת גם אחרי שנים

      תכנית ההתנתקות (GettyImages)
      ההתנתקות (אימג’בנק, Gettyimages)

      לפני קצת יותר מעשר שנים, כחצי שנה לפני המהלך הקרוי "התנתקות", נסעתי לישוב נווה דקלים שבגוש קטיף להרצות בפני אנשי חינוך מקומיים על הסרט הצרפתי "כשהנערים שרים", שיצא לאקרנים כמה חודשים לפני זה.

      הסרט זכה להצלחה אומנותית ומסחרית גדולה בצרפת ובעולם כולו, ועוסק בעוזר הוראה שמגיע לפנימייה של ילדים בעייתיים ומצליח למצוא דרך ללבם אחרי שהוא מקים במקום מקהלה. אחרי פתיחה קצרה, הסרט חוזר בפלאש בק ל-1949, תקופה טעונה מבחינת הצרפתים: צרפת שמשתחררת מעול הגרמנים (ממשלת וישי) ועושה חשבון עם התפקוד שלה בזמן המלחמה. במובן זה הסרט נוגע באחד הנושאים המרכזיים של התקופה - שחרור מול דיכוי.

      בפני אנשי החינוך המקומיים בגוש קטיף דיברתי בעיקר על התפקיד של המוסיקה. דיברתי גם על נערים שמוצאים את ביטויים באפיקים אלטרנטיביים, מה שאנחנו מכנים אינטליגנציה רגשית. איך ילדים שמתקשים במסלול הרגיל, הנשען על יכולת קוגניטיבית (מתמטיקה) יכולים למצוא את ביטויים במסלולים מקבילים, כמו החינוך המוסיקאלי.

      המוסיקה, אמרתי להם, יוצרת מעין "כביש עוקף" שמנטרל התנגדויות. ילדים שבחיי היומיום פונים אל השיח האלים והמחוספס, יוצרים באמצעות המוסיקה אפיק חדש בו הם יכולים לקיים דיאלוג עם העולם, ולא פחות חשוב – דיאלוג עם העולם הפנימי והרגשי שלהם עצמם. המוסיקה מאפשרת להם מעין דרך בלתי אמצעית ואולי אפילו בלתי מודעת "לעשות סדר" בתוך העולם הרגשי הגועש והרועש של גיל ההתבגרות.

      השיחה עם אנשי החינוך הייתה נעימה וקולחת. לא היה ספק שלפני ניצבים אנשים מסורים שחושבים באופן עמוק על משמעות העבודה החינוכית שבה הם עוסקים. ובכל זאת, בזמן הפגישה, לא יכולתי שלא להרהר ב"כביש עוקף" אחר – אותו כביש שהגעתי איתו רק שעה לפני זה ברכב ממוגן ממחסום כיסופים, כביש שעבר בין השאר מעל הכביש המוליך למחנה הפליטים בדיר אל בלח הסמוכה, והיה אסור לנסיעה לתושבים הפלשתינים המקומיים.

      ובזמן שהמשכתי להפליג בשיחה ודיברתי על המוסיקה שמסמלת את היסוד הרגשי שכלוא בתוכנו (המנהל העריץ של הפנימייה בסרט, הוא נגן חצוצרה לשעבר שהפסיק לנגן ו"כלא" את המוסיקה ואת הרגש בתוכו), לא יכולתי שלא להרהר בכך שאותם אנשי חינוך מסורים באמת, לא היו מסוגלים באותו הזמן לבצע את המהלך המחשבתי המתבקש, ולחשוב גם על מצבם של הילדים הפלשתינים שנמצאים במחנות הפליטים ממש כמה דקות נסיעה משם.

      חצי שנה מאוחר יותר, נסעתי שוב לאותו אזור ב"עוטף עזה", אבל הפעם הרצתי לפני חיילי מילואים וכוחות היס"מ, שעמדו כמה ימים אחרי זה להתחיל לבצע את פקודת הפינוי. ההרצאה הייתה מאכזבת מאוד, שלא לומר כישלון מהדהד. החיילים והשוטרים חיפשו כנראה מישהו שיבדר אותם או שיסיח את דעתם דקה וחצי לפני שהם עומדים להיכנס לשטח ולעשות את מה שהם צריכים לעשות.

      הזיכרון של שתי ההרצאות האלה הולך איתי כבר הרבה שנים.

      תכנית ההתנתקות (GettyImages)
      (אימג’בנק, Gettyimages)

      אמת ידועה היא שהדמיון הישראלי מתקשה לפעמים להכיל את הסבל של הצד השני, אבל תמים ככל שזה ישמע, אני עדיין חושב שדווקא אותם אנשי חינוך "כתומים" שישבו מולי אז לפני עשר שנים בישוב נווה דקלים, הם אלה שמסוגלים לבצע את המהלך המחשבתי הזה.

      בימים אלה של סיכומים, כאשר רוב הוויכוח נסוב על השאלה האם הירי מהרצועה התגבר או לא מאז הפינוי של גוש קטיף, לא מאוחר להגיד שעם כל הצער, הישיבה שם הייתה כרוכה גם בעיוות מוסרי, ומי שמבקש לעצב את חייו על פי סולם ערכי, לא יכול להתחמק מהמסקנה הזאת גם אחרי שנים.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.