הציוד לרקטות ולמנהרות חמאס מגיע בכלל מישראל

הפעילות המצרית האינטנסיבית הביאה את הארגון לחפש דרכים אחרות להצטייד. הפתרון שנמצא הוא הברחה מישראל, בדרכים שונות ומקוריות. מערכת הביטחון צריכה להכריע אם לצמצם את הכנסת הסחורות ובכך להגביר את התסיסה ברצועה

18/07/2015
צילום: רויטרס, עריכה מתן חדד

(צפו: מצעד חמאס ברצועת עזה)

חודש הרמדאן הסתיים לו אתמול ונתן את האות לתושבי הרצועה להתחיל בחגיגות עיד אל-פיטר. כמעט חודש שלם שבו צמו העזתים בחום הכבד של יוני-יולי, משחר ועד ערב בחוסר וודאות לגבי עתיד רצועת עזה וגורלה. כך גם פעילי החמאס. בארבעת החודשים האחרונים לא קיבלו משכורות מלאות, רק כמה מאות שקלים, כתוצאה מהמצוקה הכלכלית שאליה נקלע הארגון. החודש כבר אמורות המשכורות להתקבל במלואן בגלל החלטת נשיא איראן חסן רוחאני לחדש את העברת המענקים לחמאס (לנוכח ההסכם עם המעצמות).

ועדיין, למרות הרעב, החום והמצוקה הכלכלית, פעולתם של מאות המועסקים בעבודת חפירת המנהרות בגבול עם ישראל , בתוך הרצועה ובגבול עם מצרים, נמשכה. אלא שהקצב הואט ולא בגלל הצום. מאות פלסטינים, אנשי חמאס המשיכו לשקוד במרץ על הקמת רשת של מנהרות בתוככי הרצועה ובמקביל על הקמה של מנהרות תקיפה חדשות שיובילו לישראל במלחמה הבאה ומנהרות הברחה לסיני. הבעיה שהם נתקלים בה בשבועות האחרונים, זו שגרמה להאטה בהתקדמות החפירות, היא מחסור חמור במוצרים קריטיים עבור תעשיית המנהרות של חמאס.

לא מעט דיווחים פורסמו לאחרונה בתקשורת הישראלית ואף זו של חמאס, באשר לאותן מנהרות. מצד אחד העיתונות הישראלית שאוהבת כהרגלה לעורר תחושה של פאניקה בציבור, ומנגד זו של חמאס שמנסה להרתיע את הישראלים באמצעות יצירת פאניקה בציבור. עד לא מכבר ההנחה של הצד הישראלי הייתה שחלק מהמנהרות כבר מתקרבות אל הגבול עם ישראל. אולם לפחות עבור חלק מקהילת המודיעין, הנחת העבודה של מערכת הביטחון צריכה להיות ששנה לאחר מבצע "צוק איתן", ישנה אפשרות סבירה שלחמאס כבר יש מנהרה או מנהרות שחוצות את גדר הגבול ומגיעות לתוך ישראל.

ישנה אפשרות שלחמאס כבר יש מנהרה שמגיעה לתוך ישראל(צילום: רויטרס)

אחד הדברים שיכולים לחזק את הסברה הזו, היא ההתמקדות האינטנסיבית כל כך של חמאס בפרויקט הזה. כלומר, הארגון משקיע מאמצים אדירים, מבחינת כוח אדם וכסף בחפירה, תוך שימוש בכלים הנדסיים כבדים ומכאן שקצב ההתקדמות שלו מן הסתם משמעותי. האם ישנה אפשרות שלמודיעין הישראלי אין את כל המידע על המנהרות שנחפרות בימים אלה בעזה? למרות שכבר בעבר הוכח שלישראל יש יכולת מודיעינית לנטר את פעילות המנהרות של חמאס, תמיד נלקחת בחשבון האופציה כי ישנן כאלה שישראל אינה יודעת עליהן. ומכאן בעצם נגזרת הסברה שכבר כעת לחמאס עלולות להיות מנהרה/ות שמגיעות לתוך השטח הישראלי. ומה בכל זאת מעכב לאחרונה את חפירת המנהרות בצד העזתי? בעיקר חשיפה של אמצעים וחומרים שמשמשים את החמאס בתעשייה זו והוברחו עד לא מכבר מישראל דרך מעבר כרם שלום לתוך הרצועה.

כדי לחפור מנהרות או לייצר רקטות, נדרשים לחמאס לא מעט חומרים וציוד מכל מיני סוגים. לדוגמה, במנהרות מלבד ידיים עובדות וכמה אתי חפירה, נדרשים כבלי ברזל. טונות של כבלי ברזל, מנועים, גלגלות, מצברים, בטון או לוחות עץ, משטחי מתכת וכימיקלים שונים. לרקטות יש צורך באלקטרודות, חומר נפץ הודף, דלק רקטי ועוד. את כל אלה הצליח חמאס להבריח עד לא מכבר לתוך רצועת עזה. לא דרך המנהרות לסיני ולא בדרך הים, אלא דווקא מישראל, באמצעות מעבר כרם שלום.

הפעילות המצרית האינטנסיבית על הגבול עם עזה ובים מול חופי רפיח, הביאה את הארגון הפלסטיני לחפש דרכים אחרות כיצד להמשיך ולצייד את התעשייה הצבאית שלהם ובכלל את הזרוע הצבאית. אחד הפתרונות שנמצאו לכך, הוא להבריח מישראל, חומרים שונים ואמצעים דו שימושיים, שיכולים להיתפס כמרכיב תמים לציוד אזרחי אך בקלות גם משמשים לייצור אמצעי לחימה וכמובן לסייע בחפירת המנהרות.

וכך הקים לעצמו חמאס, מערך שלם של כספים ואנשים שתפקידו לעסוק ברכש וקניינות, בתוך ישראל ובגדה המערבית. המערך הזה מקבל הזמנות מכל הגורמים השונים בארגון: הזרוע הצבאית כמובן, מוצבים צבאיים, מתקנים, מנהרות ומפעלי אמצעי לחימה. לפי הצרכים וההזמנות, מקימים רשת של סוחרים פלסטינים עזתיים, חלקם תמימים ואחרים מודעים לתפקידם ב"כוח", שמשימתם לספק לחמאס בעקיפין או ישירות את כל מה שהוא זקוק לו: אלקטרוניקה ותקשורת, חומרי בניין ועוד. רשת הסוחרים הזו, פועלת ישירות מול סוחרים ישראלים, שמקבלים מהם הזמנות תמימות לחלוטין, לדוגמה, מנועים למקררים. אלה יכולים לשמש את חופרי המנהרות לדוגמה. או משטחי עץ, שנכנסו לעזה בכמויות עד שמישהו הבין שמדובר בתחליף לקירות הבטון במנהרות.

טוב לדעת (מקודם)

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

מוגש מטעם שחל
במקום המנהרות מסיני, דרך מעבר כרם שלום(צילום: תיאום פעולות הממשלה בשטחים)

באחת התפיסות האחרונות במעבר כרם שלום, נתגלה ניסיון להבריח דלק רקטי, שהפעם הוסתר בשקים של חומר אחר, בכמות אדירה, שיכולה להספיק ל-4,480 רקטות לטווח של עד 20 ק"מ. במקרה אחר, גם במעבר בדרך לעזה, נתפס טון אחד של "חומר מקשה" (כך נקרא אחד הרכיבים לייצור רקטות), שיכול לשמש לייצור 50 רקטות לטווח של עד 80 ק"מ. אלקטרודות, לכאורה אמצעי פשוט שיכול לשמש לתעשייה ובניין, הפכו לאחד המרכיבים החיוניים של ייצור הרקטות של חמאס. אלפי אלקטרודות נתפסו בדרך לרצועה והמקור כאמור- ישראל והגדה. באחד המקרים השתמש הארגון העזתי, במפעל לחמאה מרמאללה. הוא החדיר אלקטרודות לתוך חבילות חמאה וניסה להעבירן לרצועה בצורה זו. דרך מקורית נוספת להברחה, הייתה משטחי שיש מהתעשייה של חברון, שבתוכם הוסתרו אלקטרודות וגם הם נתפסו בכרם שלום.

וזו בעצם ההתלבטות הגדולה או הקונפליקט של מערכת הביטחון בישראל: מה עושים? עוצרים את מעבר הסחורות לעזה , פוגעים ביכולת של חמאס לייצר אמצעי לחימה נגד ישראל אך מגבירים את המצוקה ובכך מעלים את הסיכון של עימות? או לחלופין, ממשיכים ככל שניתן להעביר מוצרים לרצועה, עם הבנה שיהיה לכך מחיר צבאי אך המצוקה ברצועה תפחת ואולי גם האפשרות של הסלמה. בינתיים, ישנו מאמץ משולב, אפשר לומר.

כלומר, מצד אחד נמשכת העברת הסחורות לתוך עזה וביתר שאת. בכל יום מועברות כ-600 משאיות ענק של סחורה מישראל לתוך הרצועה. במקביל, הוגברו גם המאמצים של מערכת הביטחון לבלום את ההכנסה של אותם חומרים דו שימושיים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ההחלטה לעצור את הכנסת לוחות העץ לרצועה. חמאס נקלע למצוקה כל כך גדולה, שהחל לגדוע עצים ברצועה ובמקביל להשתלט על מפעלי עץ אזרחיים בעזה. "ייבוש הביצה", גרם גם לעלייה ניכרת במחירים וכאמור להאטה בחפירת המנהרות וייצור הרקטות. יש כיום מחסור למערך הרכש והקנייה של חמאס באלקטרודות ובמוצרים כימיים. חבילה של אלקטרודות שעלתה בעבר 60 שקלים בעזה עולה כיום כ-800 שקלים. חומר נפץ הודף שהוברח לרצועה, עלה בעבר 10,000 דולר לטון, עולה כיום 70,000 דולר.

העלייה במחירים האטה אמנם את הייצור של הרקטות והחפירות, אך לא עצרה. החומרים ממשיכים להגיע. ויחד עם זאת, התופעה הזו גם גורמת לכמה סימני שאלה על המצוקה הכלכלית של עזה, שבמילים הכי פשוטות ועדינות, לא בדיוק מעניינת את הזרוע הצבאית של החמאס. ההוצאות על הרכש עבור התעשייה הצבאית, מגיעות לסכומי עתק במונחים של עזה, שבקלות יכולים היו לשמש לתשלום משכורותיהם של פקידי חמאס האזרחיים - מורים, רופאים וכו'. הכסף שמממן את הרכש הזה, בא מכיסם של תושבי הרצועה בצורה של מסים מוזרים שהוטלו בשנה האחרונה פחות או יותר על כל דבר שזז. על פי נתונים ישראליים, הוציא חמאס בשנתיים האחרונות 30 מיליון דולר על רכישת ברזל. בענף התקשורת הגיע הסכום ל-9 מיליון שקלים בשנה. בכל חודש חמאס משלם (לא ישירות) לבעלי מחסנים ומובילים, 1.5 מיליון שקלים.

וכך בזמן שחמאס קורא להסרת המצור הישראלי על הרצועה, הוא משלם מיליוני שקלים בחודש לבעלי עסקים בישראל שמעבירים לו סחורות בלי לדעת זאת.

הכסף שמממן את ההתחמשות הצבאית של חמאס, בא מכיסם של האזרחים(צילום: רויטרס)

ההשפעה של הסכם הגרעין על חמאס

אבל השאלה שמטרידה בסופו של דבר את ישראל, היא לאן כל תהליך ההתעצמות הזה של חמאס הולך. האם פני הארגון למלחמה קרובה או בעיקר להרתעה של ישראל? ושאלה אחרת, קשה לא פחות: כיצד גורמים לחוסר מוטיבציה בחמאס לצאת לסבב נוסף של לחימה? הדעות שנשמעות מהכיוון הישראלי שונות ומגוונות, בעיקר בכל הקשור לשאלה השנייה.

המוטיבציה של הארגון לצאת לעימות, קשורה בכמה גורמים, בראשם כנראה היכולת הצבאית שלו. כלומר, אם יהיו לחמאס מספיק אמצעים ויכולות, הוא כנראה לא יהסס לפעול נגד ישראל. ככל שהתעצמותו תגבר כך גם תגדל המוטיבציה שלו לצאת למלחמה. משמעות הדבר, שאם המדינה מצליחה להפחית את הכנסת החומרים הדו שימושיים ולעצור את ההברחות לעזה, המוטיבציה שקשורה בקשר הדוק ליכולת הצבאית של חמאס, תפחת. ומנגד, האטה של כניסת סחורות, תגביר את המצוקה ותייצר לחץ של האוכלוסייה בעזה על הארגון לפעול כדי לשנות את המצב. ניתן לשער שהלחץ הזה יהיה לפעול צבאית ולא להפסיק את ההברחות לתעשייה הצבאית שלו וגם זה חלק מהמוטיבציה של הארגון. לפחות לגבי דבר אחד ישנה כמעט הסכמה מלאה בצד הישראלי, הקמת נמל ימי מול חופי עזה, כפי שדורש חמאס או שדה תעופה, גם אם בפיקוח בינלאומי, יאיץ את תהליך ההתעצמות של הארגון פי כמה וכמה.

ומה באשר לחמאס עצמו? נראה שגם שם עדיין אין החלטה ברורה "לאן פנינו מועדות". אין ספק שהזרוע הצבאית היא שנותנת את הטון מאז סיומו של "צוק איתן" וכל הפלג הקיצוני יותר בחמאס, גם לנוכח התחזקות אישים כמו יחיא סנוואר ורווחי מושתהא, שרוקדים להם אי שם על התפר שבין עיז א-דין אל-קסאם והלשכה המדינית ומובילים קו מיליטנטי יותר. הזרוע הצבאית, עדיין בפיקודו של מוחמד דיף, יחד עם נציגיה בזרוע המדינית, נמצאת במחלוקת עם ראש הלשכה המדינית ח'אלד משעל, איסמעיל הנייה ואחרים לגבי הטקטיקה ואפילו האסטרטגיה.

הפלג הקיצוני מוביל קו מיליטנטי עוד יותר. יחיא סנוואר עם איסמעיל הניה(צילום: צילום מסך, טוויטר)

אחת הסוגיות השנויות במחלוקת, היא היחסים עם הרשות והאפשרות של פיוס. בעוד משעל וגם הנייה ואחרים רואים ברצועת עזה כחלק מפרויקט גדול יותר של הארגון - להשתלט על אש"ף והגדה המערבית, גם במחיר של פיוס זמני מול פתח והרשות וויתור על השליטה בעזה - הזרוע הצבאית אינה מקבלת זאת. לראייתה (סנוואר ומושתהא יחד עם פתחי חמאד ואחרים מצדדים בזרוע הצבאית), עזה היא פרויקט קריטי לכשעצמו ואסור בשום שלב לוותר על השליטה בו. סוגיה אחרת במחלוקת, היא לאן פני הארגון מועדות: האם עליו להתקרב לציר הסוני בראשות סעודיה או לציר האיראני? ייתכן מאוד שהסכם הגרעין מהשבוע, הכריע את הכף לטובת הזרוע הצבאית שרוצה בכסף ובסיוע איראניים אינטנסיביים יותר.

והסוגיה השלישית, נוגעת לישראל. בעוד הזרוע המדינית משמיעה ציוצים מתונים יותר ופרגמטיים מפעם לפעם בדבר הצורך לשקול מחדש את דרך הג'יהאד, אנשי עיז א-דין אל-קסאם רואים במלחמת הקודש כדרך היחידה להשגת היעדים של הארגון, בהם מחיקת ישראל מהמפה. ושוב גם כאן, להסכם של המעצמות מול איראן, עלולה להיות השפעה קריטית לרעה.

  • חמאס
  • מעבר כרם שלום

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully