ביום חמישי שעבר התקיים ערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים. בדרך כלל נאומי הפתיחה נחשבים לחלק משמים למדי בערבים כאלה. יש לא מעט אנשים שבוחרים להגיע לאירועים מסוג זה באיחור מתוכנן על מנת לצלול ישירות לחלק האמנותי שעבורו רכשו כרטיסים. בדרך כלל, אבל לא הפעם.
היה ניתן להרגיש באדוות מריבת התרבות הטרייה באוויר הירושלמי באותו הערב. אני מניחה שכמוני היו עוד אנשים שחיכו לנאום של שרת התרבות מירי רגב. חיכו לשמוע מה תגיד. האם תתיחס לאותה מריבה? האם תתקוף את הנוכחים באירוע? האם תגיד דברי טעם? ואיך יגיב אליה הקהל? האם יאפשר לה לדבר? האם יתקוף? ביני לביני קיוויתי שהכל יעבור בשלום. לא הגעתי לאירוע בשביל לצפות בעוד חלק מאותה מריבה. הגעתי בשביל לצפות בסרטו החדש של נני מורטי.
ואז הגיע הרגע. שרת התרבות מירי רגב נקראה לבמה. היא ניגשה אל הפודיום והביטה על הקהל. נדמה היה שהיא לחוצה, או מתרגשת. היא הקריאה את דבריה בשקט, מדי פעם התבלבלה מעט. האמת, ברגע הזה לא ראיתי את שרת התרבות, או את הפרסונה התקשורתית "מירי רגב". ראיתי על הבמה אישה שעושה מאמץ לדבר אל קהל שהיא תופסת כעוין אליה.
ישנם הרבה דברים עליהם איני מסכימה עם השרה רגב, אבל ברגע הזה לא יכולתי שלא לחוש כלפיה אמפתיה. אני מכירה היטב את התחושה המתלווה למפגש שיש בו עוינות. חוויתי זאת לא פעם בשנים האחרונות. חוויתי זאת, יש לציין, גם במפגש עם שרת התרבות, אז הייתה חברת כנסת. זה לא נעים. לא קל להגיב ברוגע ולא להתקיף את מי שאנחנו חווים כמתקיף אותנו. והרגע הזה, בו היא עלתה לבמה, ברגעים של השקט, כשעוד חיפשה את הטונציה למילים הראשונות, היה רגע אנושי ועדין.
במהלך הנאום הקהל שמר על שקט. באיזשהו שלב אפילו קיבלה השרה מחיאות כפיים. ואז הגיע עוד רגע מרתק למדי. השרה שמעה את מחיאות הכפיים והרימה גבה. בהחלט בצדק. הרי לזה היא לא ציפתה, בטוח. מחיאות כפיים? הסכמה? היה זה רגע מבלבל. הייתי שמחה לדעת מה עבר בראשה של שרת התרבות ברגע הזה.
היא המשיכה לדבר עוד קצת על חשיבות הקולנוע, על הסיפורים השונים שיש בארץ שחשוב לספר דרכו, ואז לקחה נשימה ובחיוך גדול הזכירה שבכוונתה לשנות את הקריטריונים למתן תקציבים. קריאת בוז נשמעה מהקהל. אבל קריאת בוז משונה, כזו שנשמעת כמו תו מוסיקלי אחיד, קריאת בוז שהייתה יותר הצהרתית מאשר זועמת ומתריסה. היה נדמה שדווקא קריאת הבוז מילאה את השרה באנרגיה.
במהלך הנאום של רגב התקיים דיאלוג בינה לבין הקהל. לפעמים הקהל מחא כפיים כאות להסכמה, לפעמים נותר אדיש ושקט, לפעמים קרא "בוז" כמבטא נקודת מחלוקת. הקהל אינו רק מגיב או רק מסכים. דיאלוג מטבעו מביא עמו התפתחות, תהליך וסך של תגובות במהלכו. הדקויות של הדיאלוג חשובות, אך הן אינן מתקיימות אם אנחנו לא קשובים להן.
אם איננו יודעים לצוד את הניואנסים ולפרש את התגובות של הקהל כחלק ממכלול של שיחה מתפתחת, אנחנו משטיחים את אותה השיחה בבת אחת. וכשאנחנו משטיחים את השיחה, אנחנו מרדדים את המורכבות של בני האדם הלוקחים בה חלק. אותה הקשבה לדקויות, אותה מורכבות של שפה, של מרחב, של בני אדם הם ערכים שהאמנות תמיד חרטה על דגלה. ואלו חייבים לעמוד גם בבסיס הדיון הרב קולי על "חופש הביטוי" ו- "חופש המימון".
כולי תקווה שמתוך זירת מריבה שעוד מורגשת באוויר יצמח דיון אמיתי, שמאתגר את כל הלוקחים בו חלק. יש כאן הזדמנות אמיתית לדיון על אמנות. ועל התרבות שאותה אמנות מביאה לקדמת הבמה. הדיון הזה צריך להיות שיח רב קולי. ועליו להביא קולות שונים, צדדים שונים, תפיסות מציאות שונות, ואת נקודות המחלוקת בלי שום ספק.
אבל על הדיון, גם הפנימי וגם התקשורתי לעשות זאת בלי לוותר לרגע על רמת השיח, על הפנייה לחלק האצילי שיש בכל אדם, לא משנה מאיפה הגיע ובמה הוא מאמין. וכאן יש אחריות רבה גם לשרת התרבות בעצמה כמי שמובילה את הדיון. בגלל שזהו כוחה של האמנות. לפנות אל הרוח, לתת השראה, לרומם אותנו מעל היומיום, גם כשאנחנו לא מסכימים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.