האם הסכם הגרעין הוא כישלון מדיניות החוץ של ישראל?

בימים שלפני החתימה על הסכם הגרעין בין איראן והמעצמות, וגם מיד לאחר מכן, עלתה טענה מספסלי האופוזיציה בכנסת כי ההסכם הינו כישלון אישי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מי שהוביל את המתקפה בנושא היה ח"כ יאיר לפיד, שאמר כי "נתניהו אחראי לכישלון בהשפעה על הסכם הגרעין", והוסיף כי ביום שלאחר חתימת ההסכם, נתניהו דומה בעיניו לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר מלחמת יום הכיפורים.

אין ספק שהסכם הגרעין בין איראן למעצמות עומד בניגוד מוחלט למדיניות שנתניהו ניסה לקדם מול איראן בשנים האחרונות, אבל האם באמת ניתן להאשים את ראש הממשלה במה שהתרחש השבוע בווינה, בירת אוסטריה, כאשר על במה אחת ניצבו שרי החוץ של שש המעצמות החשובות בעולם, ולחצו בחום את ידו של שר החוץ האיראני? הפנינו את השאלה הזו לשלושה אנשים שעקבו מקרוב בשנים האחרונות אחר המשא ומתן על תכנית הגרעין האיראנית, כמו גם אחר הוויכוח הישראלי-אמריקני בנושא.

"לדעתי זה בולשיט להגיד כזה דבר", אמר לוואלה!NEWS העיתונאי האמריקני איליי לייק (Lake), שמסקר את מדיניות החוץ האמריקנית בסוכנות "בלומברג". לייק חשף בשנה האחרונה כמה מהידיעות החשובות ביותר בנוגע למתיחות בין ישראל וארה"ב בנושא האיראני – החל מהתדרוך בו ראש המוסד, תמיר פרדו, סתר את ראש הממשלה נתניהו בפני חברי קונגרס אמריקנים, דרך הודאתו של מנהיג הרפובליקנים בקונגרס כי אין להם את הרוב דרוש להכשלת הסכם הגרעין, ועד להחלטה של הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון לתקוף באופן אישי חברי קונגרס דמוקרטים ש"מתנדנדים" לגבי ההסכם. לייק סבור כי "לא משנה מה נתניהו היה עושה, התוצאה הייתה כמעט זהה".

לדבריו, "הנשיא אובמה היה מחויב לנושא הזה מיומו הראשון בתפקיד. הוא רוצה לאזן מחדש את מערך הכוחות במזרח התיכון, גם אם הוא לא מודה בכך פומבית. אין משהו שישראל הייתה יכולה לעשות אחרת אל מול נשיא שנחוש כל כך לקדם הסכם כזה. אם ציפי לבני הייתה ראש הממשלה בישראל, אני בספק אם היא הייתה יכולה להתנהל אחרת, כי גם היא הרי חושבת שההסכם הזה מסוכן. המחשבה שאם ישראל הייתה שומרת את הביקורת שלה על אובמה באופן פרטי, זה היה עוזר, מתעלמת מהעובדה שבמצב כזה, לבית הלבן פשוט היה יותר מרווח פעולה".

לא כולם בוושינגטון מסכימים עם הקביעה הזו. אילן גולדנברג, חוקר במכון לביטחון אמריקני ומי שהיה בעבר ראש צוות בנושא תכנית הגרעין האיראנית בפנטגון, מאמין שלראש הממשלה נתניהו דווקא הייתה הזדמנות להשפיע לטובה על הסכם הגרעין, והוא בזבז אותה. "ישראל הייתה יכולה לתרום לשיחות הגרעין ולהשפיע על המדיניות האמריקנית בסוגיות ספציפיות, אבל נתניהו בחר במודע לאבד את היכולת להשפיע, כמו גם את היכולת לקבל מידע באופן מסודר", אומר גולדנברג, שכיהן בעבר גם כחלק מהצוות של מחלקת המדינה האמריקנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

גולדנברג סבור שהסכם הגרעין שהושג לבסוף הינו הסכם טוב לארה"ב ולישראל, אבל הוא חושב שמעורבות ישראלית פעילה הייתה יכולה אף לשפר אותו עוד יותר. "יש סוגיות שבהן ישראל חזקה במיוחד. אחת מהן היא מניעת רמאויות מצד איראן. כשישבתי בעבר בדיונים על הנושא האיראני עם אנשי מקצוע ישראלים, הם תמיד היו מעלים כל מיני תרחישים מעניינים על איך איראן יכולה לרמות, ואנחנו מהצד האמריקני היינו צריכים לתת תשובות ופתרונות. אני חושב שאם סיעור מוחין מהסוג הזה היה מתקיים גם בשבועות המכריעים של המשא ומתן, זה היה טוב לכולנו, אבל ההתנהלות של ראש הממשלה הפכה את זה לבלתי אפשרי".

גולדנברג אומר, עם זאת, שלהאשים את נתניהו בכישלון בגלל שהושג הסכם זו הגזמה. "אני חושב שהכישלון שלו בנושא ההסכם הוא טקטי, לא אסטרטגי. זה כישלון ביכולת לשפר את מתווה ההסכם בנקודות מאוד ספציפיות. את הקווים הכלליים של ההסכם אי אפשר היה להתאים לדרישות שלו, כי הן היו לא מציאותיות". גולדנברג מזהה כישלון אסטרטגי של נתניהו בנושא אחר, רחב יותר: היחסים בין ישראל לארצות הברית. "בנושא הזה יש כישלון גדול, שיהיו לו השלכות ארוכות-טווח. נתניהו הצליח להפוך את ישראל מנושא שמאחד את המפלגות בארצות הברית, לנושא מפלג ושנוי במחלוקת. הוא גרם נזק ממשי למעמדה של ישראל בקרב חלק נרחב מהמפלגה הדמוקרטית".

לדברי גולדנברג, "אני רואה את זה בעיקר כשאני יוצא מוושינגטון לשיחות והרצאות ברחבי המדינה. כשאני נפגש עם קהלים שלא ממש מבינים ומתעניינים במדיניות חוץ, הגישה שלהם כלפי נתניהו היא מפלגתית באופן מובהק. אנשים שלא אוהבים את אובמה, אוהבים את נתניהו בלי להכיר אותו יותר מדי, ואילו תומכיו של הנשיא – שעל פי כל הסקרים, הם עדיין קרוב למחצית מהציבור, ולפחות שליש זה גרעין של תומכים נלהבים – פשוט לא סובלים את נתניהו, גם בלי לדעת עליו יותר מדי. זה מצב לא טוב לישראל, שהגישה שלה לפוליטיקה האמריקנית תמיד התבססה על תמיכה חזקה משתי המפלגות".

איליי לייק סבור כי גם אם נתניהו עשה טעויות טקטיות מסוימות, בשורה התחתונה, עיקר האחריות למשבר ביחסים מוטלת על אובמה. "נתניהו ניסה ללכת לקראת אובמה בנושא הפלסטיני עם נאום בר-אילן והקפאת הבנייה. הוא עשה הרבה יחסית לקשיים הפוליטיים שיש לו בישראל. התגובה של אובמה הייתה עוד דרישות ולחצים. אני לא רואה דרך שנתניהו יכול היה לשנות את היחס של אובמה לסוגיה האיראנית, זה לא עניין של רצון טוב. כל מי שקורא את הספר של השגריר הישראלי לשעבר, מייקל אורן, יראה זאת בבירור".

אלוף (מיל') יעקב עמידרור, שכיהן כיועץ לביטחון לאומי של נתניהו בשנים 2011-2013, הודף את הביקורת על נתניהו בנושא, ואומר כי "האמירות מהסוג הזה טובות לפוליטיקה, אבל אין להן שום קשר לאירועים שהתרחשו. בשורה התחתונה, הממשל האמריקני החליט – על סמך תפיסה שלו לגבי מהם האינטרסים האמריקניים, תפיסה מוטעית בעיניי – ללכת להסכם עם איראן שאין בו פירוק של תשתית הגרעין שלה. אל מול ההחלטה הנחושה הזו של הממשל, לישראל לא הייתה ברירה אלא להיאבק. האמריקנים ויתרו על פירוק ובחרו ללכת בנתיב של פיקוח. זה לא משהו שתלוי בראש ממשלת ישראל, לא משנה אם קוראים לו בנימין נתניהו או כל שם אחר".

עמידרור גם אינו סבור שהיחסים האישיים הבעייתיים בין נתניהו לאובמה השפיעו על התוצאה הסופית במשא ומתן: "יחסים אישיים זה מרכיב חשוב ביחסי חוץ, אבל המרכיב החשוב ביותר הוא אינטרסים. נניח שהיו יחסים אישיים מעולים בין נתניהו לאובמה, מה לדעתך היה קורה? נניח שהם היו יושבים על חוף הים במשך שש שעות ושותים ויסקי ומדברים על הכל, בסופו של דבר, ארצות הברית עדיין הייתה בוחרת בנתיב של פיקוח וישראל הייתה מתעקשת שחייבים פירוק. לא היו מגיעים להסכמה בנושא הזה. יש כאן חוסר הסכמה יסודית שהיא הרבה יותר עמוקה מיחסים אישיים כאלה או אחרים".

הביקורת לפיה "נתניהו אחראי", מזהיר עמידרור, צפויה להחליש את המאבק הישראלי לסיכול ההסכם בקונגרס האמריקני. "חבר הקונגרס הממוצע, כשהוא בוחן את הסוגיה הזו, הוא רוצה לתמוך בישראל, אבל אין לו עניין לתמוך בליכוד. כאשר הוא רואה שיש אחדות בישראל סביב הסוגיה האיראנית, זה משפיע עליו. לעומת זאת, אם הוא מבין שגם בתוך ישראל יש ביקורת על נתניהו בנושא הזה, קל לו יותר להגיד – אוקיי, זה נושא שנוי במחלוקת. כל זה לא אומר, חלילה, שאסור לאנשים להביע תמיכה בהסכם. אם יאיר לפיד היה בא ואומר – רבותיי, בעיניי זה הסכם טוב, אז הייתי מסתייג מדעתו, אבל הייתי זוכר שזו זכותו לחשוב כך. אני לא מצליח להבין את העמדה הזו של לבוא ולהגיד – ההסכם רע, ואז למתוח ביקורת קשה על ראש הממשלה בשיאו של המאבק בנושא. מה התועלת של זה?".

אילן גולדנברג ואיליי לייק, מצידם, אומרים שניהם כי עם או בלי קשר לביקורת בישראל, הסיכוי לסכל את ההסכם דרך הקונגרס אינו גבוה. "להשיג רוב של יותר משני שליש גם בסנאט וגם בבית הנבחרים, זה רף מאוד גבוה עבור מתנגדי ההסכם", אומר גולדנברג. "מכיוון שהדיון בנושא הפך להיות מאוד מפלגתי, כמו כל הפוליטיקה בוושינגטון, רוב הדמוקרטים יצדדו בנשיא אובמה. יתנהל מאבק קשה מאוד, אבל לממשל יש כרגע סיכוי טוב יותר לצאת ממנו כשידו על העליונה".

לייק מסביר כי "אחת הבעיות כאן היא שאפילו אם הקונגרס יחליט להכשיל את ההסכם, לא בטוח שזה יקרה בפועל. אובמה החליט ללכת כבר בשבוע הבא למועצת הביטחון של האו"ם ולהסיר דרך המועצה את הסנקציות הבינלאומיות. ברגע שזה יקרה, מדינות רבות בעולם יחזרו לעשות עסקים עם איראן. אם הקונגרס יחליט להשאיר במקומן את הסנקציות האמריקניות, האכיפה בנושא תהיה תלויה בממשל, וזה ייצור סיבוכים רבים, כי לא בטוח שהממשל יהיה להוט במיוחד לקיים את הסנקציות. אני מתקשה לראות את זה קורה, אבל אין לי ספק שהלובי הפרו-ישראלי וגופים נוספים שמתנגדים להסכם, יפעילו לחץ כבד כדי לנסות למנוע אותו. לא הייתי מזלזל במהלכים שלהם".

תסריט אחר שעשוי להתממש הוא שהקונגרס לא יכשיל את ההסכם מבחינה חוקית – כלומר, לא יגויס רוב של שני שליש נגד ההסכם – אבל כן יעביר החלטה ברוב משמעותי של התנגדות להסכם תוך מתיחת ביקורת חריפה עליו. במצב כזה, ההסכם אמנם לא יתבטל מיידית, אבל תיווצר אווירה ציבורית שתאפשר לנשיא האמריקני הבא, במיוחד אם יהיה רפובליקני, להחליט לבטל את ההסכם. מבחינת נתניהו, תוצאה כזו אמנם לא תהווה ניצחון, אבל ייתכן שיהיה בה מימד מסוים של נחמה.