פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לשמאלנים הוותיקים נשאר רק להתרפק על ימי הדגל האדום

      הקפיטליזם, התחלפות האוכלוסייה, שלטון מפא"י השרירותי - חברי הפרלמנט של קריית חיים חלוקים ביניהם על הסיבות לדעיכת השמאל, אבל מסכימים על כך שאפילו המעוז האדום שבו חיו עשרות שנים שינה את פניו. שמאלנים, פרק אחרון. ריאיון לאולפן וואלה!NEWS

      לשמאלנים הוותיקים נשאר רק להתרפק על ימי הדגל האדום
      צילום: אדריאן הרבשטיין, ערן גילווארד, עריכה: ניר חן

      (צפו בריאיון עם זאב מגן)

      הרחוב הראשי בקרית-חיים מערבית הוא רחוב דגניה. אם הקבוצות והקיבוצים. אל היובל המרכזי זורמים אפיקי הרחובות שנושאים את השמות: בן-ציון ישראלי, משמר העמק, יוסף בוסל, בית אלפא, זלמן ארן, שדה בוקר, כולם מושגי יסוד בתולדות תנועת העבודה הישראלית. מי שלא הגשים בקיבוץ, כמצופה, הגשים בשם הרחוב בו הוא גר.

      8:00 בבוקר, בקצהו של רחוב דגניה המתנקז אל הים, התקבצו על החוף 20 גמלאים, רובם מקרית חיים מערבית, אך נציגות נרשמה גם לשאר הקריות וליישובי הפריפריה החיפאית, מעכו ועד קרית טבעון.

      ישראל בטצייג, פרלמנט שמאלנים ותיקים בעכו, יולי 2015 (ערן גילווארג)
      "פעם מי שלא היה מפא"יניק לא היה יכול לגור פה". ישראל בטצייג (צילום: ערן גילווארג)

      "בוקר טוב וחג שמח", קידם זאב מגן את החברים והוסיף את האמירה הקבועה: "טוב לראות את רמב"ם מהים, מאשר את הים מרמב"ם". באירועים מיוחדים, כמו ימי הולדת או בחירות מדגמיות שעורך הפרלמנט, מתרחבות השורות אף ל-40 משתתפים ויותר. חברים בו בין היתר פרופסור, שופט בדימוס, גמלאי המפעלים הגדולים במפרץ חיפה וד"ר לחינוך. לעתים הבילוי המשותף נודד מהחוף לטיולים קבוצתיים בנופי הארץ. לפני שבועיים עלו לגולן, צפו לעבר סוריה וקטפו דובדבנים.

      מגן נושא בתואר "יושב-ראש פרלמנט החוף". לאה, מחברות הפרלמנט הבודדות, אומרת כי הוא זכה בתפקיד היו"ר "כי יש לו יכולת הכלה עצומה ויכולת לחבר. אנשים יכולים לריב, הוא מרגיע, לא נעלב ולא כועס". סביב פוליטיקה הריבים הם על ניואנסים; קשת הדעות מתנקזת שמאלה וצבועה בעיקר באדום על גווניו. הוריהם של בני החבורה ייסדו את הקריות לפני כ-80 שנה. "מי שלא היה מפא"יניק לא היה יכול לגור פה, בקרית-חיים", אמר ישראל בטצייג, בן 86 שמגיע לפרלמנט מקרית-אתא. "זה היה אפשרי בערך כמו שאתה תגור היום במאה שערים", התריס נגד חבריו מקריית-חיים, שלא אהבו את העקיצה.

      צ'יקו כץ, אריה שחר, פרלמנט שמאלנים ותיקים בעכו, יולי 2015 (ערן גילווארג)
      התמתן קצת, וזז ימינה. למרצ. צ'יקו כץ (צילום: ערן גילווארג)

      אולם מאז הלהט האידיאולוגי שאפיין את קריית-חיים דעך, כמו בכל המדינה. "הצבע האדום דהה מאד, אבל בכל זאת הגוון האדום עדיין שולט כאן", אמר מגן. בבחירות המדגמיות שאירגן בחוף ערב הבחירות האחרונות לכנסת הצביעו כ-250 משתתפים, בהם גם מתרחצים מזדמנים. המחנה הציוני גרף 70 אחוזים מקולות המצביעים, הליכוד רק חמישה אחוזים. חמישה עובדים ערבים הצביעו עבור "הרשימה המשותפת" וצ'יקו כץ, שהצטרף לפרלמנט רק לפני שנה והפך לסמן השמאלי שלו, התמתן, זז קצת ימינה והצביע למרצ.

      עבור ירוחם ביסקר, בן 80, מהילדים הראשונים שנולדו בקרית-חיים, זו לא ההוכחה היחידה שהשמאל הישראלי עדיין קיים ולא נעלם. "יש למחנה הציוני 24 מנדטים. השמאל קיים", טען בשכנוע עצמי עמוק. אבל ככל שהפליג בזכרונות ימים עברו, הלך וחידד את המרחק הרב שעבר מחנה תנועת העבודה מימי ראשית ההתיישבות בארץ ישראל ועד לימינו.

      פרלמנט שמאלנים ותיקים בעכו, יולי 2015 (ערן גילווארג)
      כבר לא מייצג את רוב החברה הישראלית. הפרלמנט (צילום: ערן גילווארג)

      "זו היתה קרית פועלים, פעלה כאן קרן לעזרה הדדית והייתה צרכנייה שמכרה ללא רווח. כולם הלכו לתנועות נוער, להגשמה ולשירות צבאי משמעותי. מקרית חיים יצאו יותר ממאה קציני צבא בדרגת אלוף משנה ומעלה", התגאה.

      "עד גיל 18 לא ידעתי שיש משהו אחר חוץ ממפא"י", גילה משה כהן-ניר, 74. כשהיה בן 6 עקרו הוריו משכונת מאה שערים בירושלים ומחרדים הפכו לחילונים וסוציאליסטים בקרית-חיים, ש"הייתה אז רק חולות", הוא נזכר. "ההורים היו רק עם מפא"י ובן-גוריון היה מלך עבורי", אמר. הוא כבר מזמן מצא מלך חדש. בבחירות האחרונות הוא היה מיעוט מבוטל בקרב חבריו למפגש הבוקר בחוף - ותמך בנתניהו. "מה שחשוב הוא המנהיג ולא המפלגה", הסביר, "וביבי הוא איש גדול, איש סיירת, מנהיג. לתנועת העבודה כבר אין מנהיגים ולליכוד היה את בגין ויש את ביבי. כולם פה חשבו שאני משוגע ואני ידעתי שהוא ינצח".

      "העליות שינו הכל"

      אריה שחר (מורגנשטרן), גם כן יליד קרית-חיים, גימלאי שעבד בשירות המדינה, תולה את היחלשות מחנה השמאל בשינוי שעברה ישראל כולה ושניכר מאד בשכונה: "קרית-חיים היתה סוציאליסטית, שוויונית וסולידרית, עד שנכנס הקפיטליזם. אבא של יו"ר הכנסת לשעבר, דן תיכון, התחיל בזה; הוא הקים כאן קיוסק. עד אז לא היתה יוזמה פרטית וזו היתה דריסת רגל של הקפיטליזם. עם השנים הדור המייסד הלך והזדקן, רבים עזבו, במקום בתים בודדים צמחו בתי קומות. באו אנשים עם חשיבה שונה, כבר לא חשיבה מעמדית אידאולוגית", תיאר שחר את התהליך המקומי, שמשקף את המגמה הארצית. "העליות השונות מרחבי העולם שינו את הכל והגישה הסוציאליסטית הלכה ודעכה. אנשים התחילו לחשוב על עצמם ולא על החברה כולה".

      עמוס מגן, תושב קרית-חיים כבר 55 שנים, מסכים איתו. "אני בגיל צעיר הלכתי לקיבוץ. זו היתה ההגשמה הגדולה ביותר עבורנו, אבל עם השנים המרכיב האידיאולוגי התפוגג והמחנה שלנו לא הצליח למצוא משימות חדשות".

      אריה שחר חושב גם הוא ש"לשמאל לא נשארו משימות, אולי רק הרצון לקדם תהליך שלום. אבל המשימה הזאת לא מספיקה כדי להישאר בשלטון, ולכן לאט, לאט הוא הלך והתפוגג".

      "יש מי שטורח להוציא את השד העדתי מהבקבוק"

      גם זאב מגן סבור "שהלהט הסוציאליסטי הלך וכבה עם השנים ונותר רק הדגל של הפשרה המדינית. זה לא הספיק כדי להישאר בשלטון. אנחנו כאן עדיין מאמינים שצריך להניף את הדגלים של הסולידריות ולהילחם נגד ההפרטה הקיצונית שנתניהו מוביל".

      אבל עמוס מגן חש כי יותר מהכל מחנהו הלך ונדחק לפינה בשל "מה שקורה לשליט; מתחילים לשנוא אותו. למרות שהעבודה כבר לא בשלטון עשרות שנים, הרגשות האלה עדיין נוכחים בפוליטיקה הישראלית ולא ישתנו עוד הרבה זמן".

      שחר הצביע על שלושה בנייני מגורים ישנים. "אלו בתים בהם שוכנו מפוני ואדי סאליב", אמר, בהתייחסו לשכונה ההיסטורית ממנה פונו תושבים לאחר מהומות על רקע טענות לקיפוח עדתי. "הם לא הניפו ולעולם לא יניפו את הדגל האדום. דלק השנאה עדיין משפיע. אותו דבר גם בקרב העולים מרוסיה - לא מדובר בשנאה, אלא בכך שהם כאן מתוך כורח כלכלי, לא מאידיאולוגיה או מניעים ציוניים".

      ירוחם ביסקר, פרלמנט שמאלנים ותיקים בעכו, יולי 2015 (ערן גילווארג)
      "קם גוף שחש מקופח והתחושה הזאת נוכחת בפוליטיקה הישראלית עד היום" (צילום: ערן גילווארג)

      גם ביסקר תלה את אובדן הדומיננטיות עליה הוא מתרפק ב"התחלפות האוכלוסייה". לדבריו "השמאל לא תפס את זה. קם גוף חדש שחש מקופח והתחושה הזאת נוכחת בפוליטיקה הישראלית עד היום. זה התחיל בואדי סליב ולא נגמר עד היום".
      זאב מגן רואה באיבה כלפי מחנה השמאל סיבה להחלשותו: "הספרדים הם יותר שומרי דת ואמונה והאמינו להסתה נגד הקיבוצניקים שהוצגו כ'אוכלי טריפות'. התחושה היא שהשד העדתי מאד דומיננטי עדיין ויש מי שטורח להוציא אותו מהבקבוק".

      אולי בצל התחושה כי דור הנכדים של מגורשי ואדי סליב עדיין נושא את פצעי העבר, חברי הפרלמנט כועסים על אנשי המחנה שלהם שבזים ל"מנשקי המזוזות והקמעות". "אותי הדיבור הזה מוציא מהכלים", אמר בכעס אריה שחר. "זו זכותו של כל אדם לנשק מזוזות וקמעות, אם בזה הוא מאמין. אפשר לא לקבל את זה, אבל לי זה לא מפריע", אמר.

      לקראת השעה 10:00 מתחילים חברי הפרלמנט לפרוש לבתיהם. בודדים נותרים לשתות כוס קפה נוספת, לשחק שש-בש ולקרוא עיתונים. מחר שוב יתכנס פרלמנט החוף שדעת הרוב בו הפכה למשנית בחברה הישראלית.