וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"השמאל הרים ידיים ומחפש מי שיציל אותו"

15.7.2015 / 13:30

המלחמות התכופות, הציבור שזז ימינה - לא במקרה שבר הרצוג למרכז בבחירות. "פעם הסיסמה של נתניהו הייתה "עושים שלום בטוח". היום אפילו מרצ לא משתמשים במילה 'שלום', שמזוהה עם שמאל קיצוני". לאן נעלם השמאל בישראל? שמאלנים, פרק שני. ריאיון לאולפן וואלה!NEWS

צילום: עומר מירון, עריכה: ניר חן

(צפו בריאיון עם אברהם בורג)

זה לא מקרי שהסיסמה של מפלגת מרצ בבחירות האחרונות הייתה "שמאל זה מרצ". המפלגה בראשות זהבה גלאון שגירדה בקושי - בשלב הסכמי העודפים - את המנדט החמישי, הייתה המפלגה הציונית היחידה שהסכימה להגדיר את עצמה ככזו. מפלגת העבודה התאחדה עם "התנועה", ובגלגולה הנוכחי בתור "המחנה הציוני" התעסקה מרבית שלבי הקמפיין בניסיון להוכיח שמדובר במפלגת מרכז, וזאת למרות שבשורותיה מככבים אנשי שמאל מובהקים כמו יוסי יונה, מרב מיכאלי, זוהיר בהלול ואחרים. הרצוג בחר לברוח מהדימוי השמאלני של מפלגת העבודה, חזר והגדיר את מפלגתו בראיונות כמפלגת מרכז, והצליח בסופו של דבר לסיים את קמפיין הבחירות עם 24 מנדטים, מספר המושבים הגדול ביותר שהיה למפלגה מאז בחירות 1999.

הבחירות חלפו, חשבון הנפש הנוקב על דרכה של המפלגה בעיצומו, וכך גם הקרב על זהותה וצביונה. האם המפלגה היא מפלגת שמאל? האם היא צריכה להגדיר את עצמה ככזו? אדם שעבד בתוך מטה המפלגה בבחירות האחרונות מסביר כי הבחירה של המפלגה שלא להזדהות כמפלגת שמאל הייתה בחירה אסטרטגית. "בקבוצות המיקוד שעשינו, ביקשנו מהמשתתפים למקם את עצמם בין 1 ל5 כאשר 1 זה הכי בימין ו-5 זה הכי בשמאל. ראינו שהציבור נמצא באזור הספרה 2, בימין באופן מובהק, בעוד שהרצוג נתפס כ-4, קצת פחות מזהבה גלאון", הוא מספר. לדברי אותו גורם, "כל היועצים ייעצו להרצוג למשוך ימינה, ובצדק. יש בערך 10 אחוז מן האוכלוסייה שמגדירים את עצמם כשמאל. אם אתה רוצה לנצח אתה לא יכול לומר 'אני שמאל'. הדרך היותר ארוכה היא לעשות תעמולה לא מתנצלת, כמו הבית היהודי, ולהסביר מה זה שמאל ושזה גם ציוני, ושזה צדק חברתי. אבל זה תהליך ארוך יותר. יותר פשוט לומר 'אנחנו לא שמאל'".

יצחק הרצוג יו"ר המחנה הציוני והאופוזיציה במסיבת עיתונאים לאחר הרכבת הממשלה ה-61. אפריל 2015. אבי כהן
"הרצוג היה אומר לנו: 'די, אתם שמאלנים, אתם לא מבינים שהציבור לא שם? הציבור חושב שאני אמכור את המדינה ואני צריך להפיג את המתח הזה'"./אבי כהן

אותו עובד במטה המחנה הציוני סבור כי ההחלטה של הרצוג להציג את עצמו כאיש מרכז לא תלושה מהמציאות. "בוז'י הוא באמת לא שמאל, הוא אומר. "בכל הזדמנות שבה היה לנו דיון על איך לנסח מסר הוא היה אומר לנו "די, אתם שמאלנים, אתם לא מבינים שהציבור לא שם? הציבור חושב שאני אמכור את המדינה ואני צריך להפיג את המתח הזה". כמובן שמבחינה כלכלית הוא לא בשמאל. הוא ניאו ליברל. מבחינה מדינית הוא בעד חלוקת הארץ אבל הוא בטח לא מדבר כמו יוסי שריד. הוא בחיים לא יגיד שצריך לחלק את ירושלים למרות שהוא חושב ככה".

"במקום לעמוד מולם נצטרך להיות כמוהם"

חבר הכנסת לשעבר דניאל בן סימון, שכיהן כחבר בסיעת העבודה בכנסת ה-18, סבור כי "הסיטואציה בישראל היא יחידה במינה בעולם. השמאל הרים ידיים, ובעצם מחפש מי שיציל אותו. צריך להבין שאחרי 40 שנות הפסד מ-1977, כי רבין וברק הם לא אנשי שמאל, השמאל מחפש חלופה אחרת. ומחפש לתוך זרם מרכזי כזה. או משהו שלא נקרא שמאל. וזו טרגדיה נוראה כיוון שבתפיסה הכללית, במחלוקת שיש בחברה הישראלית הפתרון של השמאל הוא היחיד, אבל הדרך אליו עוברת דרך הימין. כדי ליישם את שתי המדינות אנשים מצפים שנתניהו יעשה זאת. היסטורית הפתרון מגיע מהימין. שרון, בגין, הם יישמו את הפתרון של חלוקת הארץ. השמאל בדילמה מאוד קשה, כי הוא רוצה להיות בשלטון. והדרך היחידה היא לוותר על הערכים של השמאל ולנסות וללבוש חליפה שהיא מאוד משונה. כשהרצוג ויחימוביץ' ועמיר פרץ מדברים שפה של מפלגת מרכז, המבטא שלהם צורם והעברית היא לא עברית. זה לא אותנטי. שלי היא סמל של השמאל. פרץ דיבר על שלום בשנות השבעים. אבל אחרי 40 שנות הפסד אין ברירה. במקום לשנות את הציבור אתה חייב להשתנות".

לדברי בן סימון, "אין עוד מדינה בעולם, שבה השיוך לשמאל נחשב כמעט כבגידה במולדת. זה דבר שהוא חסר תקדים, ותרם לזה הליכוד של העשור האחרון ונתניהו בראשו עם המסר שכל מה ששמאל הוא בזוי, בוגדני וחסר ערכי מולדת והוא פוגע באינטרס הקיומי של ישראל. ולכן הסופרים, האינטלקטואלים, המשוררים, אנשי הרוח, כמעט כולם מאמינים בדרך של השמאל וכולם השתתקו. אין בעצם מה שיש בצרפת, ששם תמיד האינטלקטואלים מובילים את הוויכוח. השמאל מביא איתו כמעט סכנה. אתה מביע דעה שמאלנית? אתה מותקף בצורה נוראית ברשתות החברתיות וזה כרוך באיום פיזי. זה הכניס את השמאל למחבוא. וכל מי שמתבטא בכל הקשר כמעט מסכן את חייו ולכן אנחנו עדים לתופעה יוצאת דופן. יש מפלגת שמאל גדולה בישראל, העבודה, היא לא קוראת לעצמה שמאל. ההתבטאויות האחרונות של שמולי והרצוג משמעותן "אל תקראו לנו שמאל".

ובכל זאת, גם לכם יש חלק בזה.

"לרעת השמאל פעלו כל המלחמות בעשורים האחרונים", ממשיך בן סימון. מהאינתיפאדה הראשונה וכל מה שבא אחר כך. והאיום הקיומי על ישראל הפך את השמאל למשהו שלא קורא נכון את המציאות. מאז האינתיפאדה הראשונה ב-1987 היו הרבה מבצעים צבאיים. כשישראל נאלצת להיכנס למערכה צבאית אין סיכוי שמילה של השמאל תישמע בגלל המתיחות הביטחונית והאיום הביטחוני שהופכים את החברה בישראל לשבט אחד. במובן הזה האויב הכי גדול של השמאל הוא היעדר השלום. שלוש המלחמות האחרונות בעזה הפכו את השמאל למשהו שלא מתאים להקשר הישראלי והמלחמתי. בעידן של שלום השמאל היה משגשג כי הוא היה עסוק בפערים החברתיים".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"השמאל מביא איתו כמעט סכנה. אתה מביע דעה שמאלנית? אתה מותקף בצורה נוראית וזה כרוך באיום פיזי. זה הכניס את השמאל למחבוא". כתובות בבית פעילת שלום עכשיו בירושלים/מערכת וואלה, צילום מסך
"השמאל בדילמה מאוד קשה, כי הוא רוצה להיות בשלטון. אחרי 40 שנות הפסד אין ברירה. במקום לשנות את הציבור אתה חייב להשתנות"

למרות הביקורת הנוקבת, בן סימון סבור כי בשורה התחתונה הרצוג בחר נכון. "לא נעים להגיד אבל אני מבין את הרצוג. הוא קורא נכון את המפה הישראלית, את השיח. במקום לשנות את העם הוא אומר אנחנו נשתנה. נבחרי הציבור, מפלגת העבודה תתאים עצמה לציבור. יש פה קריאה נכונה של המציאות בישראל. בעידן של מלחמה כל שנה-שנתיים, מרמרה 1, מרמרה 2, השיח של השמאל נתפס כתלוש מהמציאות המזרח תיכונית. תוסיף לזה את מה שקורה מסביב, כאשר אנשים נשחטים, ואתה נתפס כתלוש מהמציאות. ולכן לצערי המסקנה של הרצוג נכונה. הם לובשים חליפה שהיא לא שלהם אבל אין להם ברירה. החיפוש אחר גנרל, גבי אשכנזי או גנץ, זה בא מאותה סיבה. השמאל מפסיד והם הבינו שהדרך הנכונה היא להביא אנשים שמדברים את השפה המלחמתית. אם תביא גנרל בדימוס לא יקראו לך בוגד. יש להם חסינות. זה לרמות את הציבור הרחב. זו תופעה יוצאת דופן שהשמאל מתבייש להיות שמאל".

גם דובר מפלגת העבודה לשעבר, דניאל הרוש, סבור כי "הימין ניצח כי אפילו אי אפשר לומר 'שלום'". לדברי הרוש, "הסיסמה של נתניהו ב-1996 הייתה "עושים שלום בטוח". היום אפילו מרצ לא משתמשים במילה שלום. זה ניצחון מוחלט של הימין. אם השלום כערך הפך למילה שמזוהה עם שמאל קיצוני - הימין ניצח בנוק אאוט".

לטענת הרוש, "נתניהו עשה דה לגיטימציה למחנה השמאל ולכל מה שהוא מייצג. כשקורים דברים ואנחנו תוקפים את הימין תמיד התגובה שלהם תהיה "הקרן החדשה" ולא לגופה של הטענה. זה עבד. במשך 20 שנה נתניהו מוביל את זה, כולם מדברים באותו קול: מועצת ישע, ישראל שלי. וזה חלחל. אצלנו פשוט אמרו במקום לעמוד מולם נצטרך להיות כמוהם".

"הימין ניכס לעצמו את השפה"

בזמן שאלה שיצאו מתוך מעגל מקבלי ההחלטות במפלגה מביטים בה מן הצד ומביעים צער על הדרך בה היא הולכת, דווקא חברי הכנסת המכהנים טוענים כי אין כל שינוי באידיאולוגיה של המפלגה, או בעמדותיה.

חברת הכנסת מרב מיכאלי, למשל, "לא מקבלת את הדיבורים האלה. כל הדיבור על שוויון זכויות, זה הכל ערכים שהשמאל הכניס לשיח. השיח של השמאל, גם שתי המדינות, הוא של השמאל. הערכים הם של השמאל והשיח הוא לגמרי דומיננטי. הימין מנכס לעצמו את השפה הזו ושמשתמש בה סלקטיבית, אבל השיח ניצח. הבעיה היא שהימין ניכס חלק גדול מהשיח אבל פועל באופן הפוך. ובאותה נשימה מסית נגד מי שהוא שמאל ומרכז שמאל. חדשות לבקרים אנחנו מוצגים כבוגדים ועוכרי המדינה".

"כל הדבר הזה של זכויות עובדים, פריפריה, מי שם את זה על המפה? מי עובד בשביל זה? זה לגמרי תפיסה שמאלית, מי שהביא אותה זה עמיר פרץ ושלי יחימוביץ'. אנחנו מי שבאמת עובדים בדברים האלה. רק בכנסת האחרונה הובלנו את המאבק נגד ניתוקי המים, אני פעלתי נגד מאסר חייבים. אינספור דוגמאות. הימין ניכס את הציבור השמאלי המדיני וביתר שאת את הדיבור החברתי - רק לא מיישם אותו".

מירב מיכאלי נואמת לקראת ההצבעה על התקציב. יוני 2013. טלי מאייר
"חדשות לבקרים אנחנו מוצגים כבוגדים ועוכרי המדינה". ח"כ מיכאלי/טלי מאייר
"רגל אחת של העבודה בשמאל ורגל אחת במרכז. לא מקבל את העובדה שאם אתה במרכז-שמאל אתה לא יכול להשמיע עמדות לאומיות"

"אני לא חושב שהשמאל מתחבא בשנים האחרונות", אומר ח"כ איציק שמולי. "יש ויכוח היסטורי שהוא בערך בגיל של המפלגה, האם זו מפלגת שמאל, מפלגת מרכז או מרכז שמאל". לדברי שמולי, "ההגדרות פחות חשובות. יש לי בעיה עם זה שבנושאים מסוימים כמו המשט, ה-BDS, הדו"ח האחרון של מועצת זכויות האדם של האו"ם, יש אנשים במחנה שחושבים שבגלל שאנחנו שמאל אז אנחנו לא יכולים להציג עמדות ממלכתיות ולאומיות. ברגע שאתה מעז לבוא ולומר שיש אסון הומניטרי בעזה, או שאנחנו בעד שיקום הרצועה ופירוזה מנשק ובאותה נשימה מגנים את המשט אתה מגורש על ידי אנשים ממחנה השמאל".

אתה מגדיר עצמך כשמאל?

"אני אתן לאחרים להגדיר. מפלגת העבודה, רגל אחת שלה היא בשמאל ורגל אחת היא במרכז. בכל חוג בית זה עולה. חלק מביאים לך מנהיגי מפלגה שמוכיחים שאנחנו שמאל וחלק מביאים דוגמאות של רבין ויגאל אלון שאנחנו מרכז. הוויכוח הזה הוא פילוסופי, יש את האמת של החיים. המציאות מורכבת וזה בעיקר פוגש אותנו בעניין המדיני. אנחנו צריכים להציג את המשנה המדינית שלנו - שתי מדינות לשני עמים - אבל לדבר על המורכבות של העניין. הדוגמה היותר מוחשית היא עזה. אני לא פחות שמאלני מדני בן סימון בהכרה שלי של הסבל של מה שקורה בעזה וברצון שלי לשקם את הרצועה כל עוד לא עובר לשם אמל"ח. אבל אני מוכן לעשות מה שאחרים יתקשו לעשות שזה לגנות אקטים פרובוקטיביים שיפגעו במדינת ישראל. המשט הוא לא אקט הומניטרי. לא מקבל את העובדה שאם אתה במרכז-שמאל אתה לא יכול להשמיע עמדות לאומיות. אם עולים לסדר היום הציבורי דברים שנוגעים בכל ישראלי - כמו המשט - ומפלגת העבודה לא מוכנה לעסוק בזה כדי לא לעורר מתחים, לא נגרום לאנשים להזדהות אתנו. לכן אני מברך על הוויכוח שמתחולל".

יש תהליך לכיוון מסוים?

בנושאים הכלכליים יש קונצנזוס. בנושאים המדיניים ובנושאים האזרחיים והדמוקרטיים יש תהליך של משיכת חבל. בוא נאמר את האמת. גם אם אתה לא נמצא על הקצה השמאלי של הספקטרום אלא תופס עמדה מרכזית יותר, אתה עדיין רחוק מנתניהו. מותר ולגיטימי להחזיק בעמדות האלה מבלי להיות מואשם כמשת"פ של נתניהו. אני מרגיש בבית במפלגת העבודה. מי שזה לא מתאים לו כנראה שהוא לא בבית".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully