ההספד המדהים ויוצא הדופן שנשא נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, במכללת צ'רלסטון לזכרם של אלו שנרצחו בהתקפת טרור לבן בכנסיית "האם עמנואל", הוכיח, בפעם המי יודע כמה, שאובמה ייזכר כאחד הנשיאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. כבר בקמפיין הראשון שלו, אובמה ביקש להיות נשיא של תקווה. במקום פוליטיקת הפחד המאפיינת כל כך את העולם הפוליטי המערבי, אובמה ביקש לטעת באנשים את האמונה בעתיד טוב יותר. בהספד המדובר חוזר אובמה ללא הפסק על המילים: "חסד" ו-"צדק" ומדגים שוב את השוני בין אוצר המילים והשיח אותו הוא מקדם, אל מול רטוריקת האימה המאפיינת את מקביליו ברחבי העולם המערבי וכן, גם בישראל.
"נאום החסד", שכבר כיום נתפס כאחד מהנאומים הטובים בהיסטוריה האמריקאית, חיזק עוד יותר את מעמדו של הנשיא הנוכחי. אובמה ייזכר כמי ששינה את הנחות היסוד של הדיון הפוליטי האמריקאי ואולי בעקבות זאת את התרבות האמריקאית כולה. גם אם מתנגדיו יבקשו להדגיש את כישלונותיו הפוליטיים הלא מעטים, החסד שהרעיף אובמה על עמו עשוי להוביל לשינוי חברתי עמוק. שינוי שאת עוצמתו ניתן יהיה להעריך רק מפרספקטיבה היסטורית ארוכת שנים.
ואומנם, זוהי הפרספקטיבה ההיסטורית אשר עמדה במוקד ההספד המדובר. לקראת סוף נאומו, כשהקהל בכנסייה כבר עייף מהתשואות הרמות ומהקימות התכופות, אובמה הצליח לזקק את תפיסת ההיסטוריה המניעה אותו. "ההיסטוריה", הבהיר, "אינה יכולה להיות החרב המצדיקה חוסר צדק, או המגן מפני הקדמה." לתפיסתו של הנשיא האמריקאי, ההיסטוריה "חייבת להדריך אותנו כיצד להימנע מחזרה על טעויות העבר, כיצד לשבור את המעגל." ההיסטוריה, הוא הוסיף היא "הנתיב אל עבר עולם טוב יותר."
אין ספק כי אובמה פועל בשדה הפוליטי כשהוא מודע למשק כנפי "מלאך ההיסטוריה" הבנימיני. וולטר בנימין, באותו חיבור מפורסם בו תיאר את המלאך, כתב כי: "האנושות הנגאלת תוכל לצטט כל רגע ורגע בעברה." עבור בנימין, הזיכרון ההיסטורי המושלם, היכולת לצטט כל רגע ורגע מן העבר המשותף, היא המאפיין של האנושות שעברה גאולה. אולם בנימין טעה. האנושות הנגאלת אינה יכולה לצטט כל רגע מעברה וכלל אין זה בטוח אם זה כדאי. הגאולה, אם תגיע, תתרחש רק כשההיסטוריה תהווה "נתיב אל עבר עולם טוב יותר," כדבריו של הנשיא האמריקאי.
הנאום של אובמה חשוב בדיוק בגלל התובנה העמוקה הזו. אולם מעבר לכך, עבור ישראלים זהו נאום חשוב עוד יותר כי הוא מחדד עד כדי כאב את ההבדל בין התפיסה ההיסטורית שמניעה את הנשיא האמריקאי ואת זו המניעה את ראש ממשלת ישראל. בנאום בר אילן מ-2009, שאומנם בוטל והופך מאז כבר לא מעט פעמים, הדגיש נתניהו כי: "הקשר של העם היהודי לארץ ישראל נמשך יותר מ-3,500 שנה. יהודה ושומרון, המקומות בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו - אינם ארץ נוכרייה לנו. זוהי ארץ אבותינו". שש שנים מאוחר יותר, בקונגרס האמריקאי, הדגיש נתניהו כי המנהיגים האירניים הנוכחיים, הם ממשיכי דרכו של המן הרשע המיתולוגי.
ההיסטוריה, אם כך, משחקת תפקיד משמעותי הן עבור הנשיא האמריקאי והן עבור ראש הממשלה הישראלי. אולם בעוד עבור אובמה הלקח ההיסטורי הוא הכוח המניע של השאיפה הבלתי מתפשרת לצדק, עבור נתניהו הלקח ההיסטורי הוא דווקא הכוח המצדיק את המשכיות חוסר הצדק. יחי ההבדל הקטן.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.