לפני קצת פחות מתשע שנים התחלתי לצלם סרט. דולב בדיוק חזר לשירות צבאי פעיל אחרי שהיה בבית שלוש שנים וחצי, שבהן למד משפטים והקים איתי משפחה. ללימודים הוא יצא אחרי שהיינו ביחד כבר ארבע שנים וחצי, ורק אז בעצם, למדנו ממש להכיר אחד את השני. גילינו מה זה לקום ביחד כל בוקר וללכת לישון ביחד כל לילה, לקרוא ביחד את העיתון של הבוקר, ולהיות ביחד פנים מול פנים, ולא רק בטלפון.
במהלך השנים שלו בלימודים הספקנו לטייל בהודו - טיול קצר, כי את הטיול של אחרי צבא תכננו לעשות בפנסיה, שכבר לא תגיע. הספקנו גם להתחתן ולהוליד את מאיה, הגדולה שלנו. ואז עברנו לגור בשכונה הצבאית במודיעין, דולב חזר לצבא, ואני נשארתי לבד עם מאיה ועם הארגזים, ונזכרתי מה זה להיות לבד. באותו הקיץ, אחרי שסיימתי לפרוק את הארגזים, התחילה מלחמת לבנון השנייה.
לכל הטורים של מיכל קסטן-קידר
כשפרצה המלחמה גיליתי מה זה אומר לגור בשכונה צבאית. בבוקר ראיתי נשים מביאות את הילדים לגן, נשים עם עיניים שחורות מעייפות ומדאגה. נשים שצועדות במעלה הרחוב בצעדים כבדים, כי הלב כבד מאוד ולא מצליח להחיות את הגוף. ובלילות כל השכונה הייתה ערה. שיחות של שכנות מעבר לגדר הגינה באמצע הלילה, מעדכנות אחת את השנייה במשימות של הבעל, בסכנות ובמתים של אותו היום. מכינות לבעלים מדי א' להלוויות של יום המחר. בסוף המלחמה התחלתי לצלם את הסרט שלי. סרט חדש. סרט על נשים בשכונה הצבאית, שכונה שכל אנשיה בצבא. חלק גדול מהם בתפקידי שטח קרביים ומפחידים. רק שבמהלך הצילומים המלחמה התרחקה וזיכרונה התעמעם. והסרט לא היה על הפחד מפני המלחמה, אלא על הקשיים של חיי היומיום הבודדים, כשבן זוגך רחוק ואת רק מחכה לו, שיחזור בסוף השבוע, ותיזכרי שאת נשואה ושיש לך גבר שאת אוהבת ואוהב אותך.
עכשיו אני לא מסוגלת לראות את הסרט שלי. חשבתי שיהיה קשה לצפות בו בגלל דולב, שיהיה קשה מנשוא לראות אותו בווידאו, חי ומחייך. אחרי שצפיתי בסרט פעם אחת, הבנתי שאת דולב אני מאוד נהנית לראות בסרט. הוא, כהרגלו, כל כך חמוד שם. מה שהופך את הצפייה בסרט לבלתי אפשרי, זה לראות אותי. את האישה שהייתי פעם. את התמימה שהייתי פעם, עד לפני שנה. סרט שלם אני מדברת על הקושי הרב בלראות את הבעל רק פעם בשבועיים. סרט שלם שמתלונן על כך שהמדינה והצבא תמיד באים לפניי, שהפסדתי את אהובי למדינה, ושהיא שתמיד תהיה אצלו במקום הראשון, בעיקר כי היא תמיד דחופה יותר. אני יכולה להמשיך לחכות, אבל המשימות והחיילים שלו חייבים אותו עכשיו. תמיד. יש קטע בסרט שרואים אותי יושבת לבד בערב בבית, ומספרת שאני מבינה איך החיים שלי הולכים להיראות מעכשיו. כשראיתי את הסרט לפני כמה חודשים, בכיתי. כי עכשיו אני מבינה כמה תמימה וקטנה הייתי. שהחיים שהיו לי אז היו נהדרים. מושלמים. הייתי משלמת הרבה כדי לקבל אותם בחזרה, כי לפחות אז היה לי למי לחכות.
עכשיו אני מחכה כבר שנה שלמה, למרות שאני יודעת שדולב לעולם לא יבוא. אני כועסת על עצמי כי למרות שעשיתי סרט שלם על הרצון שלי שדולב יעזוב את הצבא, מעולם לא אמרתי לו את זה פשוט. הסתכלתי אתמול על התסריט הראשוני לסרט, שהתחלתי לכתוב לקראת יום העצמאות ה-60 לישראל. "נמאס לי לוותר למדינה על החשוב לי מכל", כתבתי, ועוד לא ידעתי עד כמה אני הולכת לוותר ולהפסיד.
במהלך הצילומים פחדתי. זה תמיד נראה לי מזל רע לצלם אנשי צבא במדים. זכרתי את ימי רצועת הביטחון בלבנון, כשהחיילים היו מצטלמים לפני כניסת השיירה ללבנון. תמיד החיילים שנהרגו היו אלה שהצטלמו, כדי שלעיתונים יהיו תמונות מצמררות של חיילים מחייכים, עם עיגול אדום מסומן סביבם בעמוד הראשי. אז נזהרתי לא לתלות אף פעם בבית תמונות של דולב במדים. אבל במקום זאת צילמתי עליו סרט שלם.
כשצפיתי בסרט עכשיו, ראיתי את עצמי יושבת על הספה מול הטלוויזיה, מקפלת כביסה בזמן שמראים את טקס יום הזיכרון בהר הרצל, עם מטח הכבוד ונאום הנשיא. כשערכתי בזמנו את הסרט, רציתי שיבינו מהקטע הזה שמה שחשוב הוא החיים עצמם, ולא צבא ומלחמות. לא ידעתי עד כמה החיים שלי יתהפכו בעקבות הצבא והמלחמות. שאני בעצמי אהיה הקהל באותם טקסי זיכרון, ועד כמה הסצנה הזאת תיראה אירונית והפוכה. אירוני שהבמאית שניסתה לעשות סרט נגד המרכזיות של הצבא בחיים שלנו פה, איבדה את בעלה בצבא. עוד ראיתי בסרט את כל הסצנות שבהן צילמתי אבות בצבא מבטיחים לבנות שלהן: "אבא הולך ואבא חוזר". האבא של הבנות שלי לא יחזור, הוא הפר את ההבטחה שלו, והסצנות האלה סותמות את הגולל על האפשרות שאי פעם אצפה מחדש בסרט שלי.