ארגוני זכויות אדם זועמים: מאות תלונות נגד חיילים - ללא העמדה לדין

מאות תלונות של פלסטינים מוגשות מידי שנה על עבירות שבוצעו נגדם לכאורה על ידי חיילי צה"ל, אך רק אחוז מזערי מתוכם מגיע לכדי כתב אישום בתום חקירה, ורוב רובם של התיקים נסגרים מסיבות שונות. תחקיר וואלה!NEWS מעלה את הבעיות, הקשיים והכשלים בהתנהלות חקירות אלו, אשר מביאים למספר הזעום של כתבי האישום. בשיחות עם גורמים מארגוני זכויות האדם "בצלם" ו"יש דין" נטען בין היתר כי רמת החקירות, הזמן הארוך שבו הן נמשכות והרצון לטייח אותן מובילים לאי-מיצוי הדין בנוגע לעבירות החיילים נגד פלסטינים.

אחד התיקים שנסגרו עוסק באירוע שהתרחש ב-20 במרץ 2010, ובו נהרגו מוחמד קאדוס ואוסייד קאדוס במהלך הפרת סדר שארעה בכפר עראק בורין שבשומרון. למרות שהאירוע התרחש שנה לפני שהתקבל הנוהל לפיו בכל אירוע שבו מת פלסטיני נפתחת חקירת מצ"ח, הורה הפרקליט הצבאי הראשי על פתיחת חקירה. עם זאת, לאחר חקירה ארוכה שנמשכה כחמש שנים הודיעה הפרקליטות הצבאית לארגון "בצלם" כי התיק נסגר בשל קושי להוכיח כי בוצע ירי של אש חיה נגד המפגינים במקום.

בתשובת הפרקליטות נכתב כי "החקירה הנרחבת התמקדה בין היתר בניסיון ליישב בין טענתו של הקצין לפיה ביצע ירי של כדורי גומי, לבין הממצאים הרפואיים המצביעים על כך שההרוגים נהרגו ככל הנראה כתוצאה מירי חי". לטענת הפרקליטות, "על אף המאמצים, בתום החקירה לא ניתן מענה לשאלה עובדתית זו. סיכומו של דבר הוא שלא נמצאו די ראיות כדי לקבוע ברמה הנדרשת בפלילים כי בוצע ירי חי במהלך האירוע או שהירי שבוצע על ידי הקצין הוביל למותם של ההרוגים".

בין חומרי החקירה המצויים בתיק ישנו תצלום של סריקת סי-טי של גולגולתו של אוסייד קאדוס, ובו ניתן לראות, לטענת ארגוני זכויות האדם, קליע חי בראשו. כמו כן, בין חומרי החקירה נמצא גם סרטון ובו נשמעים לכאורה קולות של ירי חי במהלך האירוע, אך לא ניתן לראות את הירי עצמו. נוסף על אלה נמצאת תמונה ובה רואים את אחד החיילים יורה אש חיה ללא התקן לאמצעים לפיזור הפגנות מרובהו. למרות חומרים אלה, הוחלט לסגור את התיק ולא להגיש כתב אישום נגד מי מהחיילים שהיו חשודים בביצוע הירי. זאת, תוך העדפת גרסת החיילים על פני גרסת הפלסטינים והממצאים.

מדובר אמנם במקרה אחד, אך נתונים רשמיים של צה"ל שהגיעו לארגון "יש דין" מוכיחים כי הוא מייצג מאות תלונות בשנה שלא מגיעות לכדי הגשת כתבי אישום. לפי הנתונים, בשנת 2010 הוגשו 197 תלונות על ידי פלסטינים נגד חיילי צה"ל, אך הוגשו רק ארבעה כתבי אישום. בשנת 2011 מספר התלונות עלה ל – 252, ומתוכם הוגש רק כתב אישום אחד בגין מקרה אלימות. עוד עולה מהנתונים הרשמיים כי גם בשנים קודמות הוגשו מעט מאוד כתבי אישום. בשנת 2008 הוגש כתב אישום אחד ובשנת 2009 הוגשו שלושה כתבי אישום בגין עבירות אלימות.

גם שנת 2012 הייתה מרובה בתלונות ובמהלכה הוגשו 240 הודעות למצ"ח. באותה שנה נפתחו 103 תיקי חקירה, אך אף כתב אישום לא הוגש. בשנת 2013 התקבלו 239 תלונות, מתוכם נפתחו 124 תיקי חקירה יחד עם 75 תיקי חקירה נוספים מתלונות שנמסרו בשנת 2012. על פי הנתונים רק שבעה כתבי אישום מכלל התיקים הללו הוגשו נגד החשודים, ארבעה מתלונות בשנה זו ושלושה בגין תלונות מהשנה שקדמה לה.

נקודה נוספת שעולה מהנתונים, אשר לטענת שני הארגונים מסבירה חלק מהכשלים, היא העובדה שמתוך מאות התלונות המוגשות מידי שנה, בין תלונה אחת לשלוש בלבד מוגשות על ידי הפלסטינים, וכל השאר מוגשות על ידי ארגוני זכויות אדם, עורכי דין וגורמים נוספים. זאת, לטענת הארגונים, לאור העובדה שאין כתובות לפלסטינים להגשת תלונות והכל חייב להתבצע על ידי מתווכים. תחנת מצ"ח להגשת תלונות לא מצויה בגדה וגם תחנות המשטרה ברובן נמצאות בתוך התנחלויות שכניסת פלסטינים אליהן אסורה על פי רוב.

כמו כן, משיחות עם פלסטינים עולה כי הם מעדיפים פעמים רבות לא להתלונן כלל מתוך חשש לנקמה של החיילים. כמו כן עולה מהשיחות כי חוסר האמון ואי היכולת להגיש תלונה באופן ישיר מוביל לכך שרק בחלק מהמקרים מוגשות תלונות.

אחת הטענות המרכזיות שעולות מבדיקת הנושא היא בעיית העיכוב בזמן הטיפול בתלונה. "עיכוב בטיפול בתלונות הוא דבר שהורג את החקירות", מציינת עו"ד אמלי שפר עומר מהצוות המשפטי של יש דין אשר מייצג פלסטינים בלא מעט תלונות. "ישנה התיישנות במרבית העבירות, למעט בעבירות חמורות כמו הריגה, לאחר 180 יום והרבה פעמים עד שהחקירה מתנהלת החייל החשוד משתחרר משירותו והתיק נסגר לעיתים גם בעילה זו".

לדברי עו"ד שפר עומר-מן, העיכוב הוא לא רק בחקירה אלא גם בהחלטה על פתיחת חקירה, אשר לטענתה לוקחת לעיתים חודשים רבים. היא אף הדגישה כי הזמן הוא פקטור משמעותי בהחלטה להגיש ערערים על סגירת תיקים, שכן עם חלוף הזמן נחלש הסיכוי שהערעור יתקבל.

עוד ציינה עו"ד שפר עומר-מן כי ישנה בעיה בכשירות החיילים החוקרים. "מדובר בחוקרים צעירים עם הכשרה לא מספקת", טענה. היא אף אמרה כי "ישנה בעייתיות עם כך שחייל צעיר יחקור קצינים, וזה ללא ספק מעיב על החקירה". לדבריה, קצינים לא נחקרים תחת אזהרה - דבר המשקף לטענתה את הקושי של חיילים פשוטים לחקור קצינים שנמצאים כמה דרגות מעליהם.

עו"ד שפר עומר-מן העלתה בעיה נוספת בחקירות ואמרה: "נקודה לא פחות חשובה היא העובדה שחוקרי מצ"ח לא מגיעים לזירות האירוע, ואם הם כן מגיעים זה לאחר זמן רב. קשה לאסוף בצורה כזו ראיות. גם גביית עדויות מעדי ראיה למקרה יכולה להתמהמה במשך חודשים דבר שמשבש את איכות החקירה". יש לציין כי הגעתם של החוקרים לזירה תלויה בתיאום ובליווי צבאי.

כחלק מהנהלים בצה"ל, כל אירוע עובר תחקיר יחידתי. עם זאת, מבדיקת וואלה!NEWS עולה כי תחקיר זה נשאר חסוי ולא מובא לידיעת מצ"ח. הנוהל הזה קיים שנים רבות וההיגיון שעומד מאחוריו נוגע ליכולת של החיילים והקצינים לדבר בפתיחות ללא חשש מהעמדה לדין, במטרה לשפר את פעילותם הצבאית.

לדברי עו"ד שפר עומר–מן, "מדובר בבעיה משמעותית, כיוון שזה מאפשר לחיילים לשמוע אחד את השני ולתאם עמדות. התחקיר לא מובא לידיעת הגוף החוקר וזה ללא ספק שיבוש חקירה. בעוד שחיילים יכולים לדבר בפתיחות ולספר ביחידתם מה באמת היה, מול החוקרים הם יכולים לומר משהו אחר והאמת לא תצא לעולם לאור".

שרית מיכאלי, דוברת ארגון "בצלם" המייצג גם הוא פלסטינים בתיקי חקירה רבים, התייחסה לממצאים וטענה כי הסוגיה המרכזית היא לא מספרי התיקים וכתבי האישום, אלא אופן ההתנהלות החקירות והתפיסה הבסיסית של החוקרים. "מניסיוננו, בבסיס התפיסה של מנגנון החקירות עומדת האמירה ש'מגיע לפלסטינים'. דן הראל (מנכ"ל משרד הביטחון אשר כיהן כסגן הרמטכ"ל בתקופת "עופקת יצוקה – ש"ב) אמר אחרי עופרת יצוקה שרק אם חייל שם בכוונה פלסטיני בין הכוונות ויורה כדי להרוג הוא יועמד לדין. פחות מזה לא צריך להיחקר. בתפיסה של מציאות כזו דינו של כל משליך אבנים מוות".

בנוגע לאיכות החקירה מיכאלי מציינת כי "במקרים רבים מנצלים את העובדה שאין ראיות פורנזיות בתיק החקירה, דבר שקשור לעיכוב בהגעת החוקרים לשטח, ועושים את הכול כדי 'להחליק' אירועים כאלה, למעט במקרים שאין ברירה בגלל שמדובר במקרה קשה או שהתפרסם בצורה מסיבית בתקשורת".

"מדובר במעין שכפ"ץ לחיילים", הוסיפה מיכאלי. "זה בעייתי לא רק בגלל הפגיעה בשלטון החוק, אלא גם בשל העברת המסר לחיילים לפיו המעשה הוא לא נורא ועל פי רוב לא יעשו להם דבר או שיסתפקו במשהו קטן. אין הרתעה באמת". לדבריה, "יש אמצעים אחרים מלבד חקירות והעמדה לדין כדי לגרום להרתעה, ובצבא יודעים לטפל בזה. אבל במקרים של פגיעה בפלסטינים זה לא קיים ותופעות אלו נמשכות". מיכאלי אף הדגישה כי במקרים רבים, גם אם מוגש כתב אישום, האשמות הרבה פחות חמורות ממה שהיו צריכות להיות מלכתחילה.

מיכאלי לא מקבלת את הטענה כי החקירות מתעכבות בשל בעיית משאבים. "זו לא טענה, כיוון שמדובר בהחלטה איך לחלק משאבים ואם זה היה חשוב לצה"ל הוא היה קובע מדיניות וחלוקת משאבים שונה".

בנוגע לרמה המקצועית של החוקרים, מיכאלי ציינה כי "רמת החוקרים לא מתאימה להתמודד עם חקירות כאלו. חיילים סדירים לא מספיק מנוסים ומילואימניקים, שהם מנוסים יותר, עושים את שלהם ומקדמים במעט וחוזרים הביתה. בנוסף רוב החוקרים לא דוברים ערבית - דבר שמקשה על החקירה ובוודאי מעכב אותה. כמו כן אין חקירה נמרצת ועל פי רוב אין עימות מול נפגעים".

לדבריה, "המציאות בשטח חזקה הרבה יותר מקיומן או אי קיומן של ראיות. יש מקרים שאין ראיות או שאין עבירה פלילית אבל המקרים ממשיכים והמדיניות הזו נמשכת. התמונה הכוללת שעולה מניתוח המצב היא של טיוח, ותמונה כזו לא הייתה מתקבלת בתוך ישראל".

תיק נוסף שממחיש את בעיית העיכוב בפתיחת חקירה הוא מקרה שאירע בשנת 2009, ובו הפלסטיני אשרף תופיק חאטיב, תושב בילעין, נפגע בכדור חי בירכו לאחר הפגנה נגד הגדר, בעת שהיה במטע זיתים המרוחק במעט מההפגנה ולאחר שההפגנה כבר פוזרה. חאטיב הגיש תלונה במשטרה באמצעות ארגון "יש דין". לפי התלונה, חאטיב ישב במטה הזיתים מאחורי אחד העצים ולאחר ששמע קולות ירי לאחר שההפגנה כבר התפזרה הוא קם לחזור לביתו וחטף כדור בירכו השמאלית. הוא פונה לבית חולים ובהמשך עבר ניתוח שהוציא מרגלו חלק מהכדור שפגע בו. חאטיב, ששירת במשטרה הפלסטינית וכן היה כדרוגלן מקצועי, איבד את שני מקורות הפרנסה שלו.

מתיק החקירה עולה כי חקירת האירוע החלה רק כשלוש שנים לאחר מכן, ב-29 בנובמבר 2011. במצ"ח טוענים כי יצאה הודעה על הקפאת החקירה לצורך ברור פרטי המקרה מול גורמים צבאיים, אך בחומרי תיק החקירה אין זכר להודעה כזו.

לאור העובדה שחלף זמן רב מהאירוע, לא ניתן היה להעביר את הדוחות הגדודיים מתאריך האירוע כיוון שהם לא נשמרים למשך זמן ארוך כל כך - דבר שהקשה על מציאת הכוח שהיה במקום בעת הירי. גם רישום גדודי או חטיבתי וכן יומנים מבצעיים ודוחות של מנהלת התיאום והקישור לא ניתן היה להשיג בגלל חלוף הזמן.

מקריאת עדותם של חיילים וקצינים שהיו באזור עולה כי אף אחד מהם לא מכיר שהיה ירי חי במקום. על פי העדויות, היה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות לאחר שהחלו זריקות אבנים ולאחר שאחד החיילים נפצע בפניו מאבן. בסופו של דבר התיק נסגר בשל חוסר ראיות לעצם ביצוע הירי.

מדובר צה"ל נמסר כי "כל תלונה או מידע המעורר חשד לביצוע עבירה פלילית מצד חיילי צה"ל כלפי פלסטינים נבחנים על ידי הפרקליטות הצבאית. במקרים בהם לא נפתחת חקירה פלילית באופן מידי, נערך בירור עובדתי מקדים שלאחריו מתקבלת ההחלטה לעריכת חקירה פלילית. בירור זה עלול להביא לעיכוב בעריכת החקירות, אך הכרחי להצדקת שימוש בכלים פליליים לבחינת נסיבותיו של האירוע.

בנוגע לחיסיון התחקיר שנעשה ביחידות נמסר: "התחקיר המבצעי הינו חסוי על פי דין בפני חוקרי מצ"ח ולכן לא נעשה בו כל שימוש במסגרת החקירה וההליך הפלילי. החקירות בנוגע לאירועים מסוג זה נערכות על ידי המשטרה הצבאית החוקרת תוך הקפדה על זכויות הנחקרים ואזהרתם ובשילוב כלי החקירה הגלויים והסמויים העומדים לרשותה לשמירה על יעילות וצרכי החקירה. עם השלמת החקירות, מועברים ממצאיהן לבחינה של הפרקליטות הצבאית אשר נעשית על פי כללי המשפט הפלילי ודיני הראיות הנהוגים במשפט הישראלי. כתבי אישום מוגשים כאשר נמצא כי ישנו סיכוי סביר להרשעתו של חייל בעבירה".