כאילו שהמלחמה עדיין נמשכת: דיווח מיוחד מרחובות עזה

תחת השמש הקופחת, ירדו שני בניו של עומאר פאייד במורד המכתש שהותיר הפגז הישראלי. זה נראה כמו עוד בור, אחד מרבים שמנקדים את בית חנון לאחר הפגיעות הקשות שספגה. תחתיתו ספוגה במי ביוב מצחינים בגובה כמה סנטימטרים. אבל יש כסף שאפשר להרוויח במכתש: פיסות בטון ומתכת מעוותת, הריסות של מה שהיה בית אחותו.

הממשלה הפלסטינית סיווגה את ביתו של פאייד כ"ניזוק חלקית", כיוון שהוא עדיין עומד, ולפיכך הוא זכאי לפיצוי בגובה של כ-12 אלף שקלים. הסכום הזה אפילו לא מתקרב לעלות התיקונים: עמודי התמיכה של הבית מכופפים בזווית לא טבעית ופאייד, מובטל בן 48, חושש שהמבנה כולו יקרוס על בני המשפחה. "התיקון יעלה לפחות 20 אלף דולר במחיר רגיל, ויותר במחירי השוק השחור", הוא אומר. "אנחנו צריכים לעזוב. אנחנו יודעים שזה עלול להתמוטט בכל רגע , אבל לאן נלך?"

הבנים מעמיסים את החצץ על עגלה המחוברת לכננת. פאייד מושך אותה למעלה, ועורם הכל בחצר. אשתו ובנותיו עומדות על הגג, צועקות מילות עידוד. מריצה מלאה של מלט עשויה להימכר בעשרה שקלים; היא תימחץ לאבקה ותשמש לבנייה. המתכת כבר בעלת ערך גבוה יותר. "זה לא הרבה, אבל זה יכסה את ההוצאות הבסיסיות שלנו, אומר פאייד ומנגב את מצחו. אנחנו מקווים לסיים עד החורף הבא".

שנה אחרי המלחמה, מעט מאוד השתנה עבור 1.8 מיליון העזתיים. זה מקום בו החיים קפאו בזמן. משפחות לא יכולות להרשות עצמן את הבנייה מחדש, או שאינן מסוגלות להשיג את החומרים הדרושים, או שהן פשוט חוששות לבזבז את הכסף מחשש למלחמה נוספת. צעירים עם תארים מתקדמים נוהגים במוניות או מוכרים קפה זול בדוכנים, כיוון שאינם מצליחים למצוא עבודה. הגבולות ברובם עדיין סגורים, כך שסטודנטים לא יכולים ללמוד בחו"ל והחולים נאספים בתורים במעבר רפיח חודש אחרי חודש, מקווים לצאת לטיפולים לפני שמצבם יחמיר.

זו הייתה המלחמה השלישית בין ישראל וחמאס בשש שנים – וההרסנית מכולן. לפי נתוני משרד השיכון, 18 אלף בתים נחרבו, 90 אלף ניזוקו. השר מופייד אל חוסיינה אמר החודש שמשרדו סיים לתקן את נזקי הבתים, וייחל בקרוב לבנות מחדש את אלה שנהרסו.

יש כמה סימנים להתקדמות. קטאר שילמה על סלילתם מחדש של כביש החוף העזתי ורחוב צלאח א דין, שני הכבישים המהירים המרכזיים ברצועה. הנסיעה מהעיר עזה לרפיח, שנמשכה בעבר יותר משעה, קוצרה לכ-40 דקות. במקביל, יצאו לדרך שני פרויקטים לבניית אלף בתים חדשים, גם הם במימון מדינות המפרץ.

אבל בשג'אעיה, חוזאעה או בית חנון, נראה שמעט מאוד השתנה. הרשויות טרם פינו את כל ההריסות, שלא לדבר על בנייה מחדש. התשתית רעועה, והפסקות חשמל שנמשכות 16 שעות ביממה הן דבר שבשגרה. ביוב גולמי זורם אל הים התיכון דרומית לעיר עזה והורס את החופים היפיפיים. מי הברז רוויים מלח ובקושי ניתן לשתות אותם. "הדבר היחיד שיש לאנשים כאן הוא ביתם, וכשהם מאבדים אותו זה יוצר המון לחץ", מסביר נאג'י יוסף סרחאן, סגן שר השיכון. "זה הולך לפיצוץ, וכמובן שזה יופנה לעבר ישראל".

פגז ישראלי הרס את ביתו של סולימאן אבו חמרה ברפיח באחד באוגוסט, "יום שישי השחור", כשחמושי חמאס הפרו הפסקת אש הומניטרית וניסו לחטוף את סגן הדר גולדין. עשרות נהרגו כשצה"ל הפגיז בתגובה את העיר במשך שעות. "ספרנו 23 הרוגים מבני המשפחה ביום ההוא בלבד", הוא אומר. "במשך שלושה ימים לא יכולנו לפנות כמה מהגופות. חלקן נאכלו בידי כלבים". אבו חמרה לא קיבל כל סיוע לבניית ביתו. הוא ישן לצד ההריסות בבקתת פח מאולתרת שמעליה יריעת פלסטיק, עובד בחווה סמוכה בקרבת מקום ומרוויח מעט כסף מהצד ממכירת פסולת - כמו שעושים רבים אחרים. "אף אחד לא בא לבדוק מה קורה איתנו", הוא אומר. "לא אכפת לי כבר מפוליטיקה, או מי שולט בעזה. אני רק רוצה את הבית שלי בחזרה".

משרד השיכון עצמו הושמד במהלך המלחמה, והעובדים העבירו את משרדיהם למתחם דירות בנוי למחצה. אפילו הם לא יכולים להשיג מלט באופן חוקי. "קנינו את זה בשוק השחור", אמר סרחאן. "זה כאילו שמלט הוא חומר רדיואקטיבי". למרבה האירוניה, השוק השחור הוא אחד הענפים השוקקים הבודדים בכלכלת עזה. הבנק העולמי הודיע בחודש מאי ששיעור האבטלה בעזה, 43%, הוא הגבוה בעולם. שלושה מתוך חמישה צעירים בעזה לא מצליחים למצוא עבודה.

במחנה הפליטים שאטי, צפונית לעיר עזה, סוחרים יושבים חסרי מעש בחנויותיהם וממתינים ללקוחות. השוק במחנה היה הומה ומשך לקוחות מצפון הרצועה, אך בימים אלה הוא ריק בדרך כלל. "אני לא יכול אפילו להרשות לעצמי לעשן כדי להעביר את הזמן", אמר עאטף רזאק, 43, בעל חנות קטנה לחומרי ניקוי. רזאק עבד בעבר כחייט ותפר בגדים שיוצאו לישראל, תעשייה שסיפקה פרנסה ל-30 אלף עזתיים. העבודה נעלמה לאחר עליית חמאס לשלטון - המצור קטע את הייצוא. בעקבות כמה שנות אבטלה, הוא לווה 7,000 דולרים ופתח חנות. הוא נאבק עדיין להחזיר את הכסף. "אני מביא הביתה 20-30 שקל ליום, ובהם אני צריך לשלם את שכר הדירה ולהחזיר את החובות", הוא אומר. "לפני 10 שנים בעלי חנויות כאן חיו כמו מלכים. עכשיו כולנו בחובות".

מאז הפסקת האש של אוגוסט, צה"ל נקט בכמה צעדים צנועים לשיפור הכלכלה המקומית. חקלאים יכולים כעת לייצא משלוחים קטנים של תוצרתם לגדה ולישראל, כך גם סוחרי טקסטיל. אך הצעדים הללו מוגבלים וארעיים. ייצוא התותים הופסק לאחר שחקלאים ישראליים טענו שאינם יכולים להתחרות במחירים הנמוכים של עזה. צה"ל הודיע שיתיר לייצא רהיטים מהרצועה, אבל הורה להפסיק ייבוא קורות העץ בעובי של יותר מחמישה סנטימטרים, שבלעדיהם המפעלים לא מסוגלים לייצר שולחנות או מיטות.

אנשי עסקים לא משקיעים כי הם חוששים ממלחמה נוספת, וכי החוקים עלולים להשתנות. "אנחנו לא יכולים להתחרות. בעקבות העשור האחרון, המוצרים שלנו לא עומדים בסטנדרטים של השוק הישראלי", אמר הבעלים של מפעל רהיטים מחוץ לרפיח. "יעבור לפחות עוד עשור עד שלעזה תהיה שוב כלכלה נורמלית".

צה"ל הנפיק מאות אישורי נסיעה לסוחרים בכירים, המאפשרים להם להיכנס לישראל ולגדה לצורך עסקיהם. מעבר ארז מתפקע: יותר עזתיים נכנסו לישראל בשבוע שעבר מאשר למצרים בחמשת החודשים הראשונים של 2015. אך רוב התושבים לא רשאים לחצות את המעבר, כך שמעבר רפיח למצרים נותר הקשר היחיד שלהם לעולם שבחוץ. בין ינואר ומאי, המעבר היה פתוח חמישה ימים בלבד. רק 2,500 פלסטינים הורשו לעזוב. בידי הרשויות רשימת המתנה בת יותר מ-15 אלף תושבים.

מצרים פתחה את המעבר במשך שמונה ימים ביוני, כמחווה של רצון טוב לפני הרמדאן. אלפי פלסטינים נהרו לגבול, מקווים להימלט. מוחמד קראם מנוסייראת מנסה כבר שבעה חודשים לחצות את הגבול עם אחותו, שזקוקה לטיפול בסרטן במצרים. "אנחנו מגיעים לכאן כשהם פותחים את הגבול ומחכים שלושה ימים", הוא אומר. "זה חסר טעם. והמחלה מחמירה".

המצב יצר מחלוקות חסרות תקדים ברצועה. התושבים כועסים על חמאס כפי שלא כעסו מעולם. סקר עדכני שערך מכון המחקר הפלסטיני למדיניות וסקרים מצא שרק 32% מהעזתים מרוצים מתוצאות המלחמה, לעומת 56% מיד לאחר הפסקת האש באוגוסט. אפילו חמושי חמאס לא מרוצים מהפסקת האש, ומאות מהם ערקו לקבוצות סלאפיות קיצוניות בחודשים האחרונים. חלה עליה מדאיגה בהתנקשויות, בפיצוץ מטעני חבלה ובסוגים אחרים של אלימות בתוך הרצועה. ולמרות כל אלה, אין חלופה אמיתית לשלטון חמאס.

"יש לך עוני, אבטלה, מצור. אנשים טרודים מאוד בבעיות היומיום", אומר מחיימר אבו סעדה, פרשן פוליטי בעזה. "אני לא חושב שאפשר לדבר על התקוממות נגד חמאס". וכך, תושבי עזה ממתינים לסיבוב הבא, שנראה בלתי נמנע. מאדי חסניאן עבד כפועל בישראל במשך שבע שנים, והשתמש בכסף שחסך לבנות בית בשג'אעיה. הוא נהרס ביולי, ושמונה בני משפחתו ישנו במהלך הקיץ היכן שרק יכלו – אצל קרובים, בבתי ספר של האו"ם ובהריסות. אין לו עבודה והוא לא קיבל כספי סיוע לבנות מחדש את ביתו. "איבדתי תקווה. לפעמים אני חושב לקחת רובה ולירות בעצמי", הוא אומר. "איזה עתיד יש לילדים שלי?".