לא מזמן החלטתי לערוך ניסוי חברתי.
הטריגר: מפגש אקראי מהעבר הקרוב עם רופא בחדר מיון. הגעתי כמלווה לחברה טובה וכחלק מתהליך התשאול באינטראקציה הרפואית מולה הוא כיוון לעברי הערה: "אני רואה שיש לך תיאבון בריא" .החנקתי עלבון. להפתעתי הצלחתי לעצור את עצמי ולהשהות תגובה.
ימים אחר כך, כשהאמירה עדיין מהדהדת, כתבתי מכתב נסער למחלקת פניות הציבור. תיארתי את המקרה וביקשתי התנצלות מאדון PhD שכנראה החסיר כמה שיעורים בדרך ארץ. ההודעה מהדוברות לא איחרה להגיע: הרופא מתנצל והדוברת מוסיפה כמה מילים דהויות ודיפלומטיות.
כן, יש לי תיאבון בריא ואני לא רוצה להתנצל על זה. אני מקפידה על אוכל מזין ובריא, אני צמחונית בדרך לטבעונות, בריאה, וברוב עוונותיי אני לא סוגדת לספורט ולתרבות הגוף. האלוהים שלי קצת שונה מלהתפלל דרך סטופרים וקלוריות. ההערה הפוגענית של הרופא הגיעה אליי בלי שום הקשר מניח את הדעת: הגעתי כמלווה, לא כמטופלת.
שאלתי את עצמי: למה רופא שאין לי שום אינטראקציה רפואית ישירה מולו מרשה לעצמו להקניט אותי על רקע עודף משקל. מה הוא יודע עליי, אולי אני בדיכאון? אולי האוכל הוא הנחמה שלי מהעולם בחוץ? אולי דימוי הגוף של אישה מלאה הוא-הוא מודל היופי שלי? למה שירשה לעצמו לשלוח אליי חץ מעליב ולהתייחס אליי כאל אובייקט מיני שהוא צריך לתת עליו חוו"ד גברית? האם ביקשתי לעצמי שהאדון המלומד יואיל בטובו להימשך אליי? איך זה קרה.
משהו במקרה הזה הוא קופי-פייסט מתגובות אוטומטיות של פמיניסטיות זועמות בעמוד שלי "סוף לטרור הפמיניסטי". המפתח להבנה בעיניי בין גבר לאישה הוא לייצר מסמך שמבוסס על התנהגויות מאותו אזור חיוג. הלכת חשוף וקיבלת הערה סקסיסטית? זאת התנהגות מאותו אזור חיוג. לא הטרדה ובוודאי שלא צפונה מזה.
והנה, כאן אני נדרשת לסוגיה חדשה. אחרי שאני מוצאת את עצמי עולה על אותו מסלול של שאלות אוטומטיות שכל פמיניסטית הייתה שואלת, אני תוהה. הרי כאן הפרמטר שונה בתכלית: ליווי רפואי ניטרלי שהפך לזירה של יחס פוגעני. ההערה שלו הגיע מאזור חיוג של התנהגות שלא קשורה למקרה.
בחצי שנה האחרונה אני מקבלת לא מעט ביקורת על כללי הניסוח האלה. זה הרי לא פוליטיקלי-קורקט. הטענה שלי, שמי שיוצאת חשופה ומתירנית ראוי שתשפוט את העולם הגברי באותה מתירנות שהיא לקחה על עצמה, מעוררת זעם בקרב ארגוני הנשים.
הן מעדיפות לספר לעצמן סיפור שבבסיסו הונאה עצמית וחברתית. מקרה הרופא הביא אותי לאותה תוצאה שהסברתי בייצור מסמך ההבנות, אבל הדרך אליה שונה לחלוטין.
מכיוון שנשארתי עם השאלות הרגשתי שאני רוצה לבדוק את השטח. סוג של "רנטגן רחוב" בניסוי פרטי משלי, בניסיון לגייס סטטיסטיקה מכובדת להסקת מסקנות. האם מקרה הרופא ישתחזר גם ברחוב, כשכולם אנונימיים פחות או יותר ואני נותנת להם הכשר להעיר לי.
מסלול המחקר: רחובות אבן גבירול-מרמורק-רוטשילד, תל אביב.
הקונספט: בחורה מלאה אוכלת חטיף עתיר קלוריות ברחובות העיר.
קניתי לעצמי במבה גדולה (הערכת נזק: 480 קלוריות ל-80 גרם) וקבעתי את הכללים הבאים: אני עם שריון מדומה שמקיף אותי, לא פועלת על אוטומט ולא עונה לאף אחד, מוכנה לספוג הערות פוגעניות במידה ויהיו, מחויבת ליצור קשר עין עד כמה שניתן ומנסה לצוד ניואנסים של תגובות.
הורדתי את משקפי השמש ונטרלתי כל סממן שעלול ליצור דיסטנס. "אני מהלכת בגבולות גזרה של מחאה פרטית", הסברתי לעצמי. גם אם בלי מילים וגם אם כרגע מובנת לעצמי בלבד.
תל אביב היא עיר ליברלית, פריינדלית לכל סוג של ה"אחר".
האחר הוא אני. בעולם המושגים המודרני, התל אביבי, סוגדים לרזון. זאת הנחת היסוד שממנה יצאתי לניסוי, ואני אני שונה. ניסיתי לנבא תגובות אופייניות והגעתי לשתי קבוצות מובילות:
תגובה מהסוג הראשון: ''מותק, ראיתי הכל, את והשומנים שלך לא מרגשים אותי'', בכל מיני וורסיות של התנהגויות.
תגובה שנייה: אובר פתיחות, אובר מתירנות, ואמירות כמו "בתיאבון" או "לבריאות" שיש להן ערך רק כאמירת סאבטקסט: "לבריאות יא דאבה" מתחפש ל-"לבריאות" וכו'.
וכך, כשמפת התגובות ברורה לי ומקובלת עליי אני פותחת את השקית ועושה צעדיי. עוברת רחובות, שבילי אופניים, חוצה מעברי חצייה, עוצרת באדום, ובאופן הכי נגיש ובלתי אמצעי נותנת לכמה שיותר עוברי-אורח את תמונת האישה המלאה שמכרסמת להנאתה בראש חוצות. לא חלילה גזר או מלפפון צנועי-קלוריות אלא במבה במלוא הדרה לתפארת 480 הקלוריות שלה.
האם התביישתי? התשובה היא כן. ושאלתי את עצמי למה, הרי אני תמיד אומרת שהקילוגרמים העודפים שלי הם טרמפיסטים, ובעוד תחנה או שתיים הם יירדו ממני. בכל זאת נרשמה התכווצות עם כל ביס, אבל המשכתי. חיפשתי תגובות פוגעניות. חיפשתי עיניים. חיפשתי מבטים שבניואנסים אוכל להכניס אותם לקטגוריית "לא נעים לי".
הממצאים הפתיעו אותי:
היו כמה עוברי אורח שהגיבו בחיוך קטן, נראה שמצא חן בעיניהם (אם אני לא משכנעת את עצמי באבחון). אבל מה שהפתיע ושימח אותי הרבה יותר היו אלה עם המבט הסתמי שבעודי עוברת מולם תוך כדי אכילה (לא אכילה רגשית אלא לשם שינוי אכילה מדעית) פלוס רעשי רקע מרשרשים - לא הראו צל צלה של התנהגות שצופה במשהו חריג.
שמחתי לגלות שהמשקל שלי, גם כשאינו עומד בתו התקן החברתי, הוא נון-אישיו ציבורי. והרופא ההוא, אני מקווה שיקבל על עצמו כלי אבחון חדש שמבוסס על הערות בתיקון אוטומטי. העיקר שיעזוב את הפציינטים (והמלווים שלהם) בשקט.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.