סיפור התאבדותו של תת ניצב אפרים ברכה מיקד שוב את תשומת הלב על הדרך הקלה שבה יכולים אנשים לפגוע באחרים תוך שימוש בכלים שרשת האינטרנט מספקת להם. סטטוסים פוגעניים בפייסבוק, נאצות בטוקבקים ואמצעים פוגעניים נוספים כבר פגעו גם באחרים. כך, למשל, החיים של אריאל רוניס, איש משרד הפנים, הסתיימו כידוע בפייסבוק פרי פוסט פוגעני שהופץ בתפוצה רחבה מאוד.
המשותף לכל הפעולות האלה הוא שם הכותרת שקיבלו: שיימינג ברשת, או בעברית: ביוש בפומבי. מאחורי שם התואר הזה מסתתרת פעולת חשיפת שמו של אדם ברשת במטרה ללעוג לו, להגחיך אותו או להעלות לדיון מעשה או התנהגות הקשורים אליו תוך שימוש ברשתות חברתיות, בעיקר בפייסבוק ובקבוצות ווטס-אפ, או במטרה להוקיע התנהגויות הנחשבות לפסולות.
אין זה כבר חדש שהאירועים ברשתות החברתיות מתרחשים במהירות. אדם מפרסם סטטוס, תמונה או סרטון, אנשים אחרים משתפים בזה את חבריהם אשר משתפים את השיתופים וכן הלאה - ותוך שעה הופך אותו הסטטוס לשיחת היום, ובמקרים רבים - סיוטו החי של האדם מושא הפרסום. אותו סטטוס או התכתבות שהחלה לעיתים רק בין שני אנשים, מופיעים בתוך זמן קצר במאות פרופילים ומכשירים שונים. בדרך כלל בלי לטשטש את זהות האדם, נושא הפרסום.
לא תמיד השיימניג הוא שלילי. לעיתים יכיל פרסום כזה מידע על אדם שעבר עברה פלילית, למשל מתחום הפדופיליה, והפרסום יכול אז רק לעזור, כדי להרתיע אחרים מפניו. אבל מה יעשה אותו מפרסם אם יסתבר, לאחר מכן, שטעה בזהות האדם ומי שפרסם ביחס אליו, כלל לא קשור למעשה? את החשדנות והסטיגמה שנדבקה לאותו אדם מאותו רגע, יהיה קשה מאד למחוק, ולא כל אדם שנחשף לפרסום ייחשף גם לתיקון הטעות ככל שייעשה.
אל תוך הכאוס הזה ברשת נכנס מרכיב נוסף: פרסום אנונימי. פרסום כזה נעשה בעמודים פיקטיביים שנפתחים ברשתות חברתיות, בבלוגים שמועלים לרשת, טוקבקים או כל אמצעי אחר שאדם יכול לפעול בו באנונימיות מלאה. הפסיקה המחייבת בארץ לא מאפשרת להתחקות אחר מפרסמים כאלה, והדרך היחידה היא לנסות ולהפעיל נגדם את המשטרה, דרך שמתגלה לרוב כחסרת סיכויי הצלחה, לאור העומס של המשטרה בעניינים אחרים, חוסר יכולת, חוסר עניין או חוסר רצון לפעול בעניין.
ההתייחסות לרשת כאל 'עולם אחר' חצתה כבר מזמן את הגבולות הסבירים. פרסום ברשת דינו כמו כל פרסום אחר. הוצאת לשון הרע ברשת או פגיעה בפרטיות, מטופלת היום בדיוק באותו אופן בו מטופלים פרסומים כאלה במסגרות אחרות. על המפרסם חלה האחריות לפרסומיו, הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים. ויותר מכך. מי שמפיץ את הפרסום, כל אחת ואחד שעושה שיתופים או העברות הלאה של פרסומים, אחראי לפרסום על-פי הדין באותה מידה כמו המפרסם המקורי.
ניתן לראות התקדמות בנושא גם בפסיקות של בתי המשפט שנוטים בשנים האחרונות לטובת ההגנה מפני פרסומים פוגעניים ברשת. אך בכך לא די. לפסקי הדין האלה צריכים להוסיף גם פעולות חינוך, בהינתן שרוב הפגיעות מגיעות מאנשים בגיל צעיר. בנוסף, דרושה גם חקיקה מתאימה, שתקבע תחומי אחריות ברורים לכל מי שמפרסם את אותם פרסומים פוגעניים ברשת, תגדיר היקף אחריות של קטינים או הוריהם במקרה הצורך, תקבע דרכים להסדרת פרסומים פוגעניים ואף תעזור לגלות מי עומד מאחורי הפרסומים האנונימיים. למרות שהתופעה לא התחילה לאחרונה, יש לקוות שבכנסת ה-20 יהיה מי שייקח על עצמו את האתגר הזה אשר אינו נחלתו הבלעדית של מגזר או מפלגה מסוימים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.