אין כספי סיוע, אין עבודה - לפחות הליצנים גורמים לילדי עזה לחייך

מדי פעם בפעם אפשר לראות אותם בחופי עזה, בשעות הערב לאחר ארוחת האיפטאר המסיימת את צום הרדמאן. גברים המחופשים לליצנים עם אפים אדומים, מאופרים בכבדות, שניגשים לילדים המטיילים עם משפחותיהם ומציעים לצייר על פניהם ציורים מצחיקים. "גם זה סוג של נחמה", אומר לי סלאח, המתגורר בעזה.

"תאמין לי, אין לנו יותר מדי סיבות לצחוק בימים אלה. אין לנו מושג מה יקרה איתנו מחר. אנחנו סופרים את הימים. היום יום רביעי ולא יודעים מה יקרה אתנו ביום חמישי או שישי. לא רואים עתיד. אין אפילו אור קטן בקצה המנהרה. אין יוזמה לסיום המשבר בין חמאס ופתח או לסיום המצור הישראלי. הקושי מורגש כאן בכל מישור - החברתי, הכלכלי והפוליטי. תראה מה קרה היום בגלל המצב בסיני. חבר שלי, סוחר, השקיע עשרות אלפי שקלים והיה אמור לקבל סחורה מישראל. אבל אז סגרו את מעבר כרם שלום (בגלל הפיגוע בסיני – א"י) והוא לא יודע מה יעשה מחר עם חוב כספי כל כך גדול. גם הבעיות החברתיות מורגשות בין אנשים. כל יום לאחר האיפטאר יש בעיות בין משפחות ללא סיבה, בין היתר בגלל המצב הכלכלי, העוני והאבטלה. יש אכזבה גדולה מחמאס ומחוסר היכולת שלו לשנות את המצב. כל התעשייה שהייתה ברצועה לא עובדת. אפילו מפעל לביסקוויטים וגלידה שעבד בשנים שעברו כל כך יפה עצר את המכונות כמעט לגמרי".

סלאח, כמו רבים אחרים מתושבי עזה, אינו מסתיר את התחושות הקשות שלו כלפי שליטי הרצועה ולנוכח המצב הכללי. "בית אחד לא התחילו לבנות כאן, לפחות מבין אלה שנהרסו לגמרי. אתה מבין? יש כאן כל כך הרבה אנשים בלי בית בכלל. וההנהגות שלנו עסוקות בלריב זו עם זו. אז לפחות הליצן בחוף הים גורם לילדים לחייך", הוא אומר.

כמעט שנה חלפה מאז מבצע "צוק איתן". שנה שלמה וכמעט דבר לא השתנה בהשוואה לתמונת המצב ברצועת עזה ערב המלחמה. חמאס ממשיך לשלוט, להתחמש ולהתעצם. ישראל מצדה רוצה לשמר את השקט מול עזה, המצוקה ברצועה עדיין שם, ובקיצור הים כמעט אותו הים. אולם משהו בכל זאת השתנה וכמו תמיד ברצועת עזה, לרעה.

16 אלף בתים בעזה נהרסו כליל במהלך "צוק איתן", ועד היום כמעט ולא החלה בנייה מסיבית של בתים במקומם. כלומר, אם לוקחים את המרכיבים השונים שהובילו אז להסלמה מול ישראל: האבטלה, העוני וחוסר היכולת של חמאס לשלם משכורות לפקידיו, כמעט הכול עדיין שם אך בעוצמה ובחריפות גדולים הרבה יותר. שיעור האבטלה הגיע לכ-44%, מספר כמעט דמיוני. יותר משני שלישים מתושבי הרצועה חיים מתחת לקו העוני. ולכל אלה התווספו עשרות אלפי הפליטים החדשים שאיבדו את בתיהם במהלך המלחמה. בין 20-16 אלף משפחות פלסטיניות, כלומר יותר ממאה אלף בני אדם שמחפשים עדיין פתרון מגורים קבוע ולא מצליחים למצוא.

אלה ימי חודש הרמדאן ברצועה. בערבים רחובותיה של העיר מתמלאים עוברים ושבים שאמורים לעורר את התנועה הכלכלית. אלא שהמחסור בכסף עושה את שלו ובעלי העסקים ברחוב עומאר אל-מוכתאר או במקומות אחרים ברצועה סובלים מהאטה במכירות לנוכח אותה תופעה שגורמת גם לעיכובים הקשים בשיקום עזה - לאנשים אין כסף. אמנם בהשוואה לימים רגילים, לא של חודש הרמדאן, המכירות כמובן בעלייה, ועדיין לא כתמול שלשום.

בשונה מרמאללה ומערי הגדה בעזה אין חגיגות גדולות. "אנשים מתפללים את התפילה שלאחר הצום, א-תרוויח, חוזרים הביתה וזה הכול", מספר לי אחמד, אחד מתושבי העיר. "אין חאפלות או הופעות כמו שרואים במקומות אחרים. המצב הכלכלי מורגש כאן היטב. ליד מה שהיה בעבר נצרים הקימו פרויקט שנקרא 'עיר הדינוזאורים'. במקום יש 15 דגמים של דינוזאורים, וברגע שילד מתקרב לדינוזאור, הסנסורים שלו מתחיל לעבוד והוא עושה קולות. אבל שלא תחשוב, אין כמעט אנשים שמגיעים לשם לביקור כי אין להם כסף".

יש גם מעט חדשות טובות עבור תושבי עזה. השיקום החל. חלקית, אך החל. קרוב למאה אלף בתים ודירות נפגעו חלקית במהלך המלחמה האחרונה. חלונות שנשברו, קירות שנסדקו, כלומר מקומות שבהם אפשר להמשיך ולהתגורר אך דורשים שיפוץ מסוים. על פי נתוני משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים, קרוב ל-90 אלף מבעלי הבתים הללו שניזוקו חלקית כבר משכו את חומרי הבנייה מהמחסנים שהוקצו לכך ברצועה כדי לשפץ את בתיהם. מספר מרשים בהחלט. האם באמת כולם השתמשו בחומרים הללו כדי לשפץ את הבתים? זו כבר שאלה אחרת.

למשוואה הזו נכנסת המצוקה הכלכלית הקשה והיעדר מקומות עבודה. רבים מבעלי הבתים הללו החליטו להפיק רווח מחומרי הבניין שקיבלו לידיהם ומכרו אותם בשוק השחור במחיר גבוה יותר מזה ששילמו עבורם באמצעות כסף שהגיע מתרומות. תושבים בעזה ששוחחו עמי טוענים כי השוק השחור של חומרי הבנייה ברצועה בפריחה יוצאת דופן לנוכח ההעברה של החומרים למכירה במקום לעשות בהם שימוש לשיפוץ. על פי הנתונים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ישראל הכניסה לרצועה עזה מאז סוף המלחמה, 1.3 מיליון טון חומרי בניין. כמות נכבדת ללא ספק, שיועדה לשיפוץ הבתים שניזוקו חלקית ולשיקום תשתיות.

אז מדוע בעצם לא החלה הבנייה של אותם 20-16 אלף בתים שנהרסו כליל? בעיקר בגלל המחסור בכסף, שהיה אמור להגיע מהמדינות התורמות. דהיינו, מתוך 3.5 מיליארד דולר שהבטיחו מדינות שונות להעביר למען שיקום הרצועה, במסגרת הפסגה לשיקום עזה שהתכנסה באוקטובר שעבר בקהיר לאחר "צוק איתן", הועברו עד כה רק 27.5% מהם על פי נתוני הבנק העולמי - קצת יותר מ-960 מיליון דולר. רוב הכסף הזה הגיע מקטאר, מארצות הברית ומגרמניה ויועד לשיקום אותם בתים שנפגעו חלקית וכן לשיקום תשתיות הרוסות: בתי חולים, בתי ספר, כבישים ועוד. העיכוב בהעברת שאר כספי התרומות, מקשה כמובן על הפרויקטים הגדולים באמת שאמורים להביא להקמת בתים חדשים במקום אלה שנהרסו כליל.

ואולי כאן המקום לשאול: מדוע בעצם אותן מדינות שהתחייבו להעביר כספי תרומות לעזה אינן עושות זאת? התשובה במקרה זה אינה חד-משמעית. חלק מהן טוענות שהתחייבו להעביר כספים כדי לאפשר לרשות הפלסטינית להביא לשיקום הרצועה. ולנוכח היעדרותה של הרשות מעזה אין להן כוונה להעביר את הכספים הללו שישמשו במוקדם או במאוחר את חמאס. אחרות חוששות שהכספים הללו לא ישמשו לשיקום עזה אלא לרכישת אמצעי לחימה וייצורם, בעיקר לנוכח היעדר מנגנון שיוכל לוודא זאת כאשר הרשות כלל לא פועלת ברצועה.

המסר שלהן לחמאס, הוא שעליו לוותר על השליטה ברצועת עזה לטובת הרשות אם ברצונו בשיקומה. גם הרשות הפלסטינית אינה ממהרת לחזור לרצועה ומתנה את הצבת כוחותיה במעברים בוויתור מוחלט של חמאס על נוכחות במעברי הגבול וכן בוויתור על סמכויות הביטחון של חמאס.

אולם הארגון אינו מתכוון לעשות זאת בקרוב וספק אם השיקום רחב ההיקף יצבור תאוצה. בינתיים, בזכות הכסף שהגיע עד כה החלה בנייה ראשונית של 14 בנייני מגורים בעזה וסוכנות הפיתוח של האו"ם, UNDP, אף החלה בפינוי חלק מהריסות הבתים, לדוגמה בשכונת שג'אעיה. חלק מהמדינות התורמות לא העבירו כספים בגלל קשיים כלכליים שהן עצמן מתמודדות עמם.

שיקום הבתים אינה הבעיה היחידה של תושבי הרצועה. שלטון חמאס מנסה לייצר לעצמו מקורות הכנסה, בעיקר באמצעות הטלת מסים חדשים בצורות שונות ומשונות. פעם יהיו אלה מיסים על כלי רכב חדשים ופעמים על חברות גדולות. רק לפני כמה ימים החליט חמאס לסגור בעזה את אחד ממשרדי חברת הטלפונים הניידים המפורסמת ביותר בשטחים, "ג'וואל", מאחר שסירבה להעביר מיליון שקלים בחודש לממשלת חמאס. זאת, מכיוון ש"ג'וואל" משלמת כבר מסים לרשות הפלסטינית ברמאללה. החברה הגיבה בסנקציות משלה והורתה לסגור את כל הסניפים ברצועה. וכך למנויי ג'וואל אין שירות מאז יום שני ברצועה. כל הנתונים הללו והיעדר אופק מדיני, כלכלי וחברתי יכולים להסביר מדוע בסקר אחרון שנערך בעזה על ידי מכון המחקר של חליל שקאקי כ-50% מתושבי הרצועה הביעו רצון לעזוב את הרצועה.

ועוד מילה אחת על הספין האדיר מבית היוצר של חמאס, שנקרא "המצור". עובדתית, אין כיום מצור ישראלי על רצועת עזה. מטבע הדברים ישנן הגבלות על כניסה ויציאה של אנשים ושל סחורות, לאור העובדה שמדובר בישות בשליטת ארגון הקורא להשמדת מדינת ישראל ומדי פעם מוכיח שהוא גם חותר לכך. נכון, אין בעזה נמל ימי פעיל או שדה תעופה. אך ביקור במעבר כרם שלום שדרכו עוברות כ-600 משאיות של סחורה בממוצע ביום לרצועת עזה וכן במעבר ארז שממנו יוצאים סוחרים וחולים לישראל ולגדה, מוכיח עד כמה ה"מצור" הינו פיקציה מבית היוצר של חמאס. למעשה, הגורם היחיד שפועל כיום לייצוב המצב הכלכלי ברצועה ושומר על אספקת סחורה קבועה לעזה היא מדינת ישראל. ועדיין, קם לו משט של פעילים מאירופה ואפילו מישראל שחותר "לשבור את המצור".

זה עלבון לאינטליגנציה הפלסטינית והישראלית ולמרבה האירוניה גם פלסטינים מעזה מכירים כבר בעובדה שמדינת ישראל מעבירה שפע של סחורות לתוך הרצועה ומנסה לשפר במשהו את המצב הכלכלי שם. המשט האחרון בדומה לאחרים, מלבד המשט המפורסם של 2010 שאז באמת היה מצור ישראלי, הינו ספין מארץ הספינים שלמרבה הפלא גם אי אלו "ישראלים" שותפים לו. אחד מהם הוא ח"כ באסל גטאס מהרשימה המשותפת. למרבה הצער גם גטאס זנח את הטיפול בענייני החברה הערבית בישראל והעדיף לבנות לעצמו את יחסי הציבור באמצעות סוגיה חסרת תוכן - "המצור הישראלי על עזה", שאין לה שום קשר למציאות. בלי למצמץ עשה גטאס כל טריק אפשרי על מנת למקד בו עצמו את כלי התקשורת הישראלים והזרים. וחייבים להוריד בפניו את הכובע. אנחנו בתקשורת אכלנו את הפיתיון - ובהנאה.