וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מיכל קסטן קידר עונה למי שקרא לה "חופרת" ו"פולנייה מעיקה"

הלוויה תופסת אותך לא מוכן, אבל דווקא האזכרה מובילה להתפכחות ומגבירה את הצער. יום השנה לנפילת דולב הוא הזדמנות מצוינת גם להסביר לטוקבקיסטים, שבטוחים שניכסתי את השכול למטרות פוליטיות ודורשים שאתקדם כבר, מדוע אני עדיין מתעקשת לשתף

הרבי אמר שצריך נחמה. האנשים מחפשים להתנחם, היו מילותיו. נפגשנו להכין את האזכרה, אבא של דולב, הרב גלעד קריב ואני. גלעד למד איתי משפטים, ובאמצע השנה הראשונה הודיע שהוא הולך להתחיל לימודי ריבונות. אם אתה תהיה רב, קצת צחקתי עליו, אז כשאני אתחתן אתה תחתן אותי. וכך היה. הוא באמת למד רבנות, ואני הכרתי כעבור חודשיים את דולב, וחמש שנים לאחר מכן, חיפשתי בדפי זהב את הטלפון של גלעד כדי שיקיים את העסקה שלו.

לפני 12 שנה אני ודולב ישבנו לפגישה עם גלעד בבית דניאל בתל אביב, ובחרנו בדיוק איך יראה טקס החופה שלנו. זה היה טקס רפורמי, אז יכולנו לבחור את המילים ואת התפילות, ליצור לעצמנו טקס שבאמת תהיה לו משמעות עבורנו. רצינו להאמין בכל מילה ואות שנאמרות בטקס. ומכיוון שאני אדם שאוהב מילים ומאמין במשמעות שיש למילים, היה לי חשוב שגם את הטקס הקרוב, האזכרה של דולב, יערוך גלעד. שגם בטקס הזה יאמרו רק מילים שאני מאמינה בהן ועומדת מאחורי כל אחת ואחת מהן. אז כמו לפני 12 שנה, ישבנו ביחד לבחור טקסטים. רק שהפעם אבא של דולב החליף את דולב.

לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

מיכל קסטן קידר. ראובן קסטרו
גם את הטקס הזה יערוך גלעד, רק שהפעם במקום דולב יעמוד שם אבא שלו. מיכל קסטן קידר השבוע/ראובן קסטרו
כשקברנו אל דולב שלי מתחת לאדמה, היינו בהלם. לא ממש הבנו מה קורה, ובעיקר לא ידענו מה צפוי לנו. רק ידענו את המילים הפשוטות "הוא נהרג בקרב". רק נכחנו פיזית באירוע. אבל לא באמת ידענו"

יש לי שיר שאני רוצה שיקריאו באזכרה, אמרתי לגלעד. והקראתי אותו לאט-לאט. השיר מסתיים במילים האלה:

הכוכבים לא רצויים, כבו אחד אחד
כבו את הירח, שימו שמש שם בצד
טאטאו את היערות, רוקנו אוקיאנוס ממימיו,
כי דבר לא ייגמר בטוב עוד מעכשיו.

ואז גלעד הקשיב, וניסה בזהירות לדבר אל לבי. "עברה שנה", הוא התחיל. "יש הבדל בין ההלוויה לאזכרה. בכל זאת עברה שנה, יש ציפייה לנחמה, לקצת מרחק מהרגשות הנוראיים של ההלם הראשוני".

וזה העניין. יש הבדל גדול בין ההלוויה לאזכרה. הבדל שבגללו אני לא נושמת כבר שבועיים. אבל ההבדל הוא הפוך מהצפוי. כשקברנו אל דולב שלי מתחת לאדמה, היינו בהלם. לא ממש הבנו מה קורה, ובעיקר לא ידענו מה צפוי לנו. רק ידענו את המילים הפשוטות "הוא נהרג בקרב". רק נכחנו פיזית באירוע שבו נפרדנו מגופתו הקרה, וכשכיסו אותו רגבי האדמה בחלקה הצבאית. בעוד כולם בוכים וצורחים ואמא שלנו מתחננת שלא יכסו אותו באדמה. אבל לא באמת ידענו.

בינתיים עברה שנה. שנה שאנחנו חיים, יותר נכון מתנהלים בלעדיו. ועכשיו אני יודעת מה המשמעות של זה. והיא איומה. היא נוראה. אני מנסה כבר לכתוב את ההספד לאזכרה, ומשתדלת שיהיה בו משהו מצחיק, או מנחם, או מעודד. אבל אין לי מילים כאלה. כי גיליתי שהחיים בלעדיו נעדרים כל קורטוב הכי קטן של נחמה. בלי דולב אין לי רגע של צחוק אמיתי, או רגע מרגש או מעניין או מעודד. מישהו שאל אותי אתמול איך אני מבלה את הזמן. בחירה מוזרה של מילים. כי אני בהחלט לא מבלה. יותר נכון אני מעבירה את הזמן. או שאני אפילו את זה לא עושה. לזמן יש נטייה מעצבנת לעבור בעצמו, גם כשאני רק עומדת לידו ומסתכלת, לא משתתפת בחיים, אלא רק צופה בהם מהחוץ, משתאה על עצם חלוף הזמן. הנה עברה שנה. איך ביליתי? לא יודעת. אני יודעת שעברו עלי הרבה דברים, בחלקם גם השתתפתי. אבל מבחינתי השנה הזו לא היתה. היא נמחקה לי מהראש וגם מלוח השנה. וכשאני נזכרת בדברים שעשיתי עם דולב אני עדיין אומרת "לפני שנה". למרות שכבר צריך להגיד "לפני שנתיים".

מיכל קסטן קידר בפריז. דולב קידר, מערכת וואלה! NEWS
בלי דולב אין רגע של צחוק אמיתי/מערכת וואלה! NEWS, דולב קידר
"אני באמת מבקשת ממי שלא יכול להכיל כאב של אחרים, לדפדף הלאה. לא לקרוא. לא רוצה להלאות אף אחד או להכאיב. רק אל תכתבו שמזל שדולב מת, כי ככה הוא נפטר מהפולניה המעיקה שלו"

ואולי זה מה שכל כך מרגיז טוקבקיסטים שנתקלים בטור שלי במקרה, או אלה שמתעקשים לחפש אותו כל שבוע כדי לנסות ולמחוק אותו מהאתר. העובדה שאין בטורים נחמה. כי למרות שחלק גדול מהם טוען שהם כועסים עלי בגלל שאני שמאלנית, או שהפכתי את השכול שלי לפוליטי, הרי שדווקא אלה לא קוראים כלל את הטור. שכן הטורים לא מזכירים פוליטיקה. בטח לא הטורים שנכתבו מאז הבחירות, שהיו ועברו כבר לפני 4 חודשים. אז הם כותבים "די חופרת", או "כמה אפשר לשמוע עליה, היא לא האלמנה היחידה". נכון, אני לא האלמנה היחידה ולא מתיימרת להיות כזו. אך למרות שאני לחלוטין לא מתיימרת לייצג אף אחד, אני יודעת מהרבה שיחות שהיו לי עם אלמנות וגם עם הורים ואחים שכולים, שאני מצליחה "לייצג" אותם. כלומר כפי שאמרה לי אמא שכולה בזמנו, "מיכל, את לא המצאת את השכול, אבל את יודעת להסביר אותו כל כך יפה". ואני חושבת שהרבה אנשים שעוברים חווייה מזעזעת כזו, עוזר להם לקרוא את הזעזוע מנוסח במילים בהירות, אישיות ולא גבוהות. כי היגון כל כך מופשט, שהוא מין בור שחור ששואב אותך לתוכו. וכשאתה מנסח אותו במילים, יותר קל לך לעמוד מולו ולהתנגד לו, כי אתה יודע מול מה אתה עומד.

וכל מי שחושב שאני חופרת, וש"די כבר עברה שנה, צאי מזה ותתקדמי הלאה", לא יודע על מה הוא מדבר. כי השנה שחלפה כלל לא היתה. אז לא עברה שנה מאז המוות, אלא עבר עפעוף קל, ומצד שני עבר נצח שלם. הימים לא נספרים בעולם השכול. הזמן עובר במונחים אחרים. זה לוח שנה חדש, משובץ במלא תאריכים חדשים. כל יום הולדת של כל ילד, כל חג, יום הנישואים. התאריך העברי של המוות, התאריך הלועזי, יום הזיכרון, טקס ממלכתי חדש. זה הזמן שלי מעכשיו. ועדיין לא עברה שנה. וגם זו שעברה, הופכת את החיים לקשים יותר.

וכן, אני יודעת שקשה לקרוא על כאב של אדם אחר. אני לא מתיימרת לכתוב טור היתולי. ניסיתי אחד כזה ולא ממש הצלחתי. ועכשיו, חודש לפני האזכרה, בטח שלא עולות לי בדיחות טובות. אפילו סיבת המוות, "טמפונדה", מילה שבזמנו הצחיקה אותי מאד, איבדה מכוחה המחייך. עכשיו היא סתם גורמת לי לחשוב על לב קרוע ומדמם. ואני באמת מבקשת ממי שלא יכול להכיל כאב של אחרים, לדפדף הלאה. לא לקרוא. לא רוצה להלאות אף אחד או להכאיב. רק אל תכתבו שמזל שדולב מת, כי ככה הוא נפטר מהפולניה המעיקה שלו. כי לא מזל שהוא מת. חבל שהוא מת. חיכו לו עוד המון שנים יפות עם הפולניה שלו, שהוא מאד אהב אותה, למרות פולניותה.

מיכל קסטן קידר. ראובן קסטרו
אולי פולניה, אבל פולניה שדולב אהב/ראובן קסטרו

מישהו כתב לי על הטור האחרון שאני מפריעה לאלמנות אחרות להתקדם הלאה ולשכוח. אז יש לי חדשות בשבילו. אלמנות לא פשוט מתקדמות הלאה. הן הולכות צעד קדימה ושלושה אחורה. ואני לא היחידה שהשנה האחרונה עברה לה ביעף בלי שהיא מטשטשת את הכאב. אלמנות לא שוכחות ולא מפסיקות לכאוב. ושום דבר שאני אכתוב לא יפריע להן להתקדם, הכאב הנורא הוא שמפריע להן. ועוד כתב לי אותו אדם טוב לב "ממתי לפרט מותר לכתוב מה שהוא רוצה גם אם זה מפריע לכלל?". אז על המשפט הזה יש לי המון מה להגיד. אסתפק בשיעור אזרחות. לפרט מותר. קוראים לזה דמוקרטיה. ואני לא חייבת להפריע. מי שקשה לו לקרוא שלא יקרא. אני יודעת שקוראים רבים היו מעדיפים לו הייתי נותנת להם נחמה, כמו שביקש הרב. תאמינו לי שגם לי היתה עוזרת נחמה. אבל כרגע אין לי. לפני חודש הייתה, אבל הנה שוב נעלמה. ככה זה אבל, הוא בא והולך במעגלים. אני מבטיחה להודיע מראש כשהנחמה שוב חוזרת, ואז אכתוב שוב טור מלא תקווה כמו בפריז, או טור מצחיק כפי שכתבתי כשהכול היה טרי, ולא ידעתי ששנה שלמה לא תעזור ואני עדיין ארגיש כמו בלילה שבו דולב נהרג. בינתיים אלה המילים שיש לי בלב, ואני חייבת להוציא אותם אל הכתב. זה החוזה שלי עם עצמי, וגם עם לא מעט קוראים, שאוהבים להשתתף בכאב שלי. אולי הוא עוזר להם להרגיש את שלל הרגשות שיש להם בלב שלהם, אולי פשוט הלב שלהם מספיק גדול כדי להכיל גם את הכאב שלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully