40 טייסות סיימו מאז שנת 1998 את קורס הטיס היוקרתי של חיל האוויר הישראלי. רק שתיים מהן הגיעו מהזרם הדתי לאומי ציוני. נווטת הקרב הדתייה הראשונה, תמר אריאל, נהרגה במפולת שלגים בנפאל. הנווטת הדתייה השנייה, סגן ר', סיימה בשבוע שעבר את הקורס.
סגן ר' (22) נולדה וגדלה בשכונת פסגת זאב בירושלים. אחות בכורה לשני אחים אורי ושני. היא למדה בבית הספר היסודי פסגת זאב ובכיתה ד' הצטרפה לתנועת הנוער בני עקיבא. מאוחר יותר עברה ללמוד בתיכון 'בקעא' מכיתה ט' עד י"ב, בו למדו 60 בנות בשכבה. ר' החליטה להגביר תנ"ך, גמרא ואת מקצוע הערבית מתוך מחשבה לשרת אולי בעתיד באגף המודיעין. לאחר מכן למדה במשך שנה במדרשת לינדנבאום. היא אוהבת לשחק כדורסל, לצפות במשחקי ספורט ומתגאה בכך שהיא אוהדת מכבי ת"א בכדורסל. בריאיון מיוחד לוואלה!NEWS היא מספרת כיצד אישה דתייה מצליחה להשתלב בקורס המורכב ברובו מבנים, מדוע בנות לא צריכות להיות ביחידות קרביות וגם מנפצת מיתוס על טייסים.
הילדות, התקופה של בני עקיבא. איפה נדלק הניצוץ? מה הגורם המחבר בין הילדות שלך לבין מה שאת עושה עכשיו?
"גם בסביבה שגדלתי היה מאוד מקובל שבנות מתגייסות. בתיכון שלי 90% מהבנות התגייסו. זה מאוד לא חריג. נכון, לקורס טיס זה משהו שפחות שומעים עליו. תמיד היה לי ברור שאתגייס. כשהתחלתי לחשוב לאן אני רוצה להתגייס, התמיינתי למודיעין ולחיל חינוך, ובין היתר החלטתי להתמיין לטיס, למרות שאין לי שום קשר משפחתי לטיס. לא ידעתי על זה יותר מדי דברים. שמעתי על תמר אריאל (נווטת הקרב הדתייה הראשונה שנהרגה במהלך חופשה במפולת שלגים בנפאל - א.ב) עוד לפני זה. בגדול, מה שמשך אותי זה האתגר. פחות הקטע האווירי והמטוסים. זה נראה לי מגניב, הרגשתי שזה מתאים לי . התחלתי ללכת למיונים, ומשם הכול היסטוריה".
לפני ההליכה לקורס הטיס ודאי שיתפת את הסביבה הקרובה. יש תומכים, אחרת לא היית פה, אבל היו גם מבקרים?
"לא. ההורים שלי מאוד תמכו. אין ספק ששיתפו אותי בחששות שלהם, הם קיימים. גם לי היו חששות לפני שהתגייסתי, אבל מאוד תמכו בי לאורך כל הדרך. אני זוכרת ארוחה בערב שבת שדיברנו על זה. אבא שלי שאל אותי שאלות אמיתיות וקשות שיכולתי להתמודד איתן. זה אף פעם לא נבע מכך שהוא לא תמך, אלא מרצון לאתגר אותי כדי לראות אם אני באמת מוכנה לזה. הוא רצה שאני אגש לזה בצורה הכי אמיתית שיש, שאדע מהם האתגרים שעלולים להגיע בהמשך הדרך".
אילו שאלות קשות?
"לא ידענו כל כך על התחום. רק בהמשך המיונים התחלתי לברר על זה. איך זה מבחינה דתית? הרי זה קורס אינטנסיבי ושירות מאוד אינטנסיבי. איך מקימים משפחה? איך מקיימים חיי משפחה? שאלות שאגב אני מתעסקת איתן עד היום. עכשיו הדברים יותר בהירים לי. לא הייתי נכנסת לזה אם היו דברים מעורפלים. הגעתי לקורס כשאני יודעת טוב מאוד איך להתמודד עם זה מבחינה דתית".
מה זו נערה דתייה מבני עקיבא שבאה לקורס טיס?
"אני לא אתאר נערה דתייה כי יש הרבה נערות דתיות. אני אתאר את עצמי. נערה דתייה זו נערה ששומרת על המצוות, לפחות משתדלת. שיש לה עקרונות שמאוד חשובים לה, גבולות אדומים שהיא לא מוכנה לעבור והיא לא מתפשרת עליהם. אני חושבת שנערה דתייה זה מאוד דומה לנער דתי. יש דברים שאנחנו חיים על פיהם, וזהו. בלי להתווכח. מה ששונה מנער דתי זה החיכוך התמידי עם בנים, שזה מה שקורה כאן. אין הרבה בנות שמתגייסות לקורס, רוב האנשים שאני נמצאת איתם 24/7 הם בנים. הופתעתי לטובה מההכלה של החבר'ה בקורס. הם מאוד נזהרו תמיד ולא דיברו לידי על דברים שלא מדברים ליד בנות. הם גילו הרבה הבנה. הדברים הקשים היו בהקשר של עצמי, דברים שנחשפתי אליהם, שהייתי צריכה להתמודד איתם כי הייתי עד עכשיו בחממה.
ר' ממשיכה: "גדלתי בשכונה מעורבת ויש לי במשפחה לא דתיים. הכרתי את העולם. בסוף גדלתי כאן שלוש שנים בסביבה חילונית לחלוטין. את כל התוכן הדתי הייתי צריכה ליצוק לבד, והיו קשיים. למדתי במדרשת לינדנבאום בירושלים, מה שעשיתי שנה שלמה זה ללמוד תורה. ואז אני מגיעה לכאן ואין את זה. זה קשה. אז אחד הרבנים שלימד אותי , הרב שוקי רייך, באיזשהו שלב בקורס החלטנו שאנחנו מקיימים 'חברותא' שבועית ואנחנו לומדים מסכת חגיגה בגמרא. בטלפון, אחת לשבוע בשאיפה . לא תמיד הצלחנו. רצינו לסיים מסכת בקורס וזה לא הצליח, אז מקווים לסיים בקרוב. בסוף ניסיתי להמציא לעצמי כל מני פתרונות כאלה, איך אני מחייה את העולם הדתי במציאות החילונית הזו. חלק מהדברים הצלחתי, חלק פחות. אבל זה עולם דינמי, העולם הדתי שלי. הוא תמיד משתנה מתוך מחשבה. לא אמרתי די. זו הייתה תקופה לא פשוטה מהבחינה הזו".
מה היו הקווים האדומים?
"יש דברים שמבחינה דתית לא עוברים את הגבול. אני לא אפרט".
הם אישיים? בהקשר של שבת? מצוות?
"קודם כל בהקשר של שבת. אני יכולה לתת דוגמה, דווקא מהשלב הבסיסי. יש שבועות ניווטים בהם צריך להכין צירים, ויש מפה כזו לתכנן את הניווט שלך השבוע. הזמן שמוקצה לכך הוא בשבת. זה מציב את הדתיים בבעיה כי אנחנו לא יכולים, אין לנו זמן לעבוד על זה. זה היה קו אדום שהוא לא מובן מאליו. דתיים עבדו והזיעו ביום שישי כדי לנסות לסיים את הכול, וכשלא סיימנו זה היה מאוד מלחיץ. אנחנו רואים את כל החבר'ה עובדים על זה במהלך השבת ואנחנו במוצאי שבת, אז יש לי וואחד לילה לבן עד שאני מסיימת את הניווטים שלי. אבל זה היה שווה את זה כי בסוף הגעתי לתוצאה הסופית הנדרשת ולא עברתי על הקווים האדומים שלי. זו דוגמה לקו אדום ברור - השבת. לא התלבטתי לגביו, אבל זה אחד מהדברים".
העובדה שאת בת גורמת לשאלות.
"נכון".
האם המערכת יכולה להכיל נערה דתייה או ששני הצדדים מתפשרים ומוצאים קו ביניים? נדרשת להתפשר על המידות הגבוהות שלך כדי לסיים את הקורס?
"אף אחד לא בא בדרישה ממני ואמר 'טוב, תוותרי על זה ותוותרי על זה', אבל מטבע הדברים היו דברים שהייתי צריכה להתפשר עליהם כי זו המציאות. אם בבסיסי (שלב בקורס) יש לנו ניווט עד אמצע הלילה ואחר כך אני צריכה לקום מוקדם בבוקר, אז במקום להתפלל חצי שעה הייתי צריכה להתפלל פחות. זה לא נשמע גרנדיוזי, אבל יש כאלה, ואני ביניהם, שזה הפריע להם. הקטע שאני בחורה? בסוף אנחנו גרים פה עם בנים. המגורים הם משותפים, הם החברים שלי ואני חיה איתם בחדרים.
"יש דברים שאני נחשפת אליהם ברמה יומיומית, שהייתי מעדיפה שלא. אבל אלו דברים שאני יכולה למנוע את עצמי מהם ופחות למנוע את התופעה. וזה מקובל עליי. אני לא מצפה מהמערכת המשומנת הזו להשתנות בשבילי. יש דברים שדרשתי. קשה לי לשים את האצבע על משהו ספציפי, אבל... דברים שמתוקף היותי דתיה אני חייבת לקבל. והצבא מודע לכך. מה שמאוד עוזר זה ההווי של הדתיים בקורס. אומנם אין הרבה, אבל כל הדתיים בכל הקורס מתאגדים ויש קליקה כזו של דתיים. מאוד עוזרים אחד לשני בהכול. תמיד אחרי ארוחת שבת אנחנו נשארים לשיר שירי שבת ואומרים דברי תורה. בשלבים הבוגרים יותר הולכים לאחד החדרים ושותים תה מהמיחם שהדלקנו לפני שבת. יש הווי נחמד מאוד".
אז את יותר מושפעת או משפיעה? את חיה בסביבה חילונית.
"זה בא ביחד. אני חיה את חיי. אני לא יוזמת ואף פעם לא חושבת האם אני צריכה להשפיע או מושפעת. אני חיה את חיי ומן הסתם אני מושפעת, אבל מקווה מאוד שאני גם משפיעה. אין לי שום כוונה להפוך פה אנשים לדתיים, אבל אני חושבת שלכל בן אדם חשוב להשפיע בתחומים החשובים לו, ונושא הדת חשוב לי. אני חושבת שנתתי את חלקי".
את יושבת על שסע חברתי. איפה את מרגישה את הפערים ומנסה לצמצם אותם?
"הפער העיקרי שנתקלתי בו בקורס הם פערי הידע. החבר'ה הגיעו לכאן מן הסתם מהחממה שלהם ולא הכירו את הציבור הדתי לאומי. הם הכירו חרדים, והיו כל מני אמרות שצרמו לי. 'רגע, אז אבא שלך הולך עם שחור-לבן כזה לבית הכנסת?', כל מני דברים כאלה שהעידו על חוסר ידע וזה הפריע לי. אני יכולה להגיד בוודאות שחשתי מחויבת להבהיר להם שיש גם מגזר שלם שהם לא מכירים. זו הכללה. אני לא גאון הדור, רק אדם רגיל עם תחביבים רגילים. זה הדבר הכי חשוב שאני יכולה להגיד. לא באתי ממשפחת אצולה. בכל שושלת היו טייסים? ממש לא. אני שמחה להיות הראשונה שיש לה קשר לחיל האוויר במשפחה".
מה המחיר הכי כבד שאת משלמת?
"זו שאלה קשה. אני חושבת שאני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי מגיעה לקורס. בסוף הרגשתי שבשלוש השנים האחרונות אני מזניחה דברים שכן היו חשובים לי. הקשר עם האחים שלי מאוד היה חשוב לי ובמהלך הקורס הרגשתי שהזנחתי את זה כי לא היה לי זמן. אני אומרת את זה ומסתייגת, כי זמן זה משהו טכני. זה חבל לי ואני מאוד מקווה שאצליח לשנות את זה".
בנסיבות אחרות אולי גם היית על סף חתונה?
"לא יודעת. אין לדעת".
לך היה יותר קל מאשר לתמר אריאל. תמר נכנסה מבלי להתייעץ עם עוד אישה שעברה את החוויה, ולך היה עם מי להתייעץ.
"נכון".
איך נוצר הקשר בינך לתמר? ומה הטיפ המשמעותי שקיבלת ממנה?
"שמעתי על תמר עוד לפני שהתחילו המיונים. שמעתי את השם. אני לא חושבת שבמודע אמרתי לעצמי שאם היא דתייה אז אני יכולה לעשות את זה, אבל אין ספק שחשבתי על זה. הגעתי לגיבוש קורס טיס, היו לי מ"כ ומ"כית. באחד מימי הגיבוש באתי למכ"ית ואמרתי שאני צריכה להתפלל. היא אמרה לי 'אוקיי, קחי רבע שעה, וירושלים זה שם'. חייכתי ואמרתי לעצמי, 'אוקיי, זו תמר אריאל'. בחורה לא דתייה לא הייתה אומרת לי את זה. כל הגיבוש ידעתי שזו היא, אבל היא לא ידעה שאני יודעת. דיברנו על זה רק בסוף הגיבוש, ואז התגייסתי לקורס. אני הייתי בשלב הראשון והיא בשלב האחרון, אז הייתה לנו חפיפה של חצי שנה. זה היה מאוד כיף כי תמיד נפגשנו בבית הכנסת והיינו יחד בעזרת נשים. לרוב הבנות היחידות. במהלך התפילה התפללנו, אבל לפני ואחרי תמיד היה לנו על מה לדבר. היה מאוד כיף לדבר איתה, תמיד בגובה העיניים. אח שלה בקורס טיס אז אני מכירה גם אותו.
"לפני שמונה חודשים, בשמחת תורה, היה המקרה הנורא. בשבת אין לי טלפון, לא ידעתי כלום . במוצאי החג אני מדליקה טלפון ואני רואה אינספור שיחות והודעות שלא נענו. אמא שלי קראה לי ואמרה שהייתה מפולת בנפאל ותמר נהרגה. לא עיכלתי את זה. לקחתי את זה קשה, היא הייתה חברה טובה. היא ממש הייתה איתי פה, הרי היא העבירה לי את הגיבוש. ואני לא יודעת מה היא חשבה עליי בגיבוש. אחת הבנות שהיא גם נווטת קרב, סיפרה לי שתמר אמרה לה : 'אני מתה כבר שנהיה חברות' . התרגשתי כששמעתי את זה. כי מה הסיכוי? תמר אריאל...".
בת שנייה דתייה הולכת לקורס טיס. את שומעת חשש מרבנים ? מופר איזון בקרב בנות דתיות?
"ממש לא. לא שמעתי אותו אפילו פעם אחת. אני חושבת שבכל סביבת הרבנים שאני מכירה, ולמדתי במדרשה , אף פעם לא שמעתי נימה כזו של דברים. תמיד זה מגיע ממקום מאוד תומך ומאוד מעריך. אני מניחה שיש כאלה שחושבים את זה, אבל זה אף פעם לא נאמר. לא מתחילה תופעה. תמיד יהיו בנות שילכו לשירות לאומי ותמיד יהיו בנות שיתגייסו לדברים האחרים. כנראה שאם לא הייתי פה, אז הייתי מש"קית הוראה או במודיעין ערבית איפשהו. אני חושבת שיש הרבה בנות פלורליסטיות שנכונות לאתגרים ויודעות שזה לא מתאים להם. זה לגיטימי לגמרי".
העובדה שאוטוטו תעלי למשימות מבצעיות וקיימת אפשרות של תקיפה פגיעה ביעדים או בדמויות טרור כאלה ואחרות, זה מתחיל לרוץ בראש? את מתרגשת?
"ברור שאני מתרגשת, זו הסיבה שבגללה באתי לכאן. באתי כדי להיות משפיעה ומועילה, ולתרום את חלקי למדינה . שלוש שנים עבדנו קשה בקורס ולא עשינו משהו מבצעי. כיף שהרגע הזה הגיע. ההכשרה שלי לא הסתיימה, יש לי עוד כמה חודשים עד שאהיה מבצעית (התקבלה לטייסת האחת עם מטוסי הסופה - א.ב), כך שאני מגיעה מסוף הקורס להכשרה אינטנסיבית על מטוס מאוד חדש. נכונו לי עוד אתגרים בהמשך עד שאגיע לשלב המבצעי".
החיבור שלך לעולם התורה מדבר על ערכים ועל מוסר. בהקשר של מוסר לחימה את שומעת את הביקורת העולמית על מדינת ישראל וצה"ל . זה עושה לך משהו? את יותר ערה לסוגיה של פגיעה בבלתי מעורבים?
"זו סוגיה מורכבת. אני חושבת שכל הדברים שאני ניזונה מהם בתקשורת, אני תמיד אומרת לעצמי זו לא התמונה המלאה. זה לא כל מה שקיים שם ולכן אני מאוד נזהרת מלשפוט. אני לא יודעת מה קורה במטוסים, אני לא יודעת על הצוות הקרקעי וגם לא יודעת מה הסיפור, אז אני נמנעת מלשפוט. כשהדברים יהיו יותר קרובים אליי, אז הדברים האלה ידוברו. אני יודעת כשיוצאים למבצע הדברים הם כל כך כירורגים, כל כך קטנים, שמתעסקים בסוגיה הזו. זה הדבר הראשון שמדברים עליו, על פגיעה בבלתי מעורבים, אך אני לא יודעת איך זה יהיה מבחינה מבצעית. אני מניחה שתהיה לי משימה ואני ארצה לבצע אותה על הצד הטוב ביותר . קשה לי להגיד אילו מחירים יהיה מותר לי לשלם או אילו אהיה מוכנה לשלם. עוד לא הייתי בסיטואציה כזו".
אבל בסופו של דבר את לוחצת על ההדק. את לוחצת על הכפתור האדום שמשחרר את הטיל.
"נכון. אני חושבת שהדבר היחידי שיעבור לי בראש זו הפגיעה בבלתי מעורבים. כל מה שקשור לאיך העולם מסתכל על זה ומה הוא חושב על הרמה המוסרית של צה"ל, לא מעניין אותי. אני אומרת את זה חד וחלק. בגלל שאני יודעת שהצבא שלנו הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. ואני לא חושבת שמה שהעולם אומר לנו צריך לערער לי את החשיבה הזו. כל מי שחושב שזו אמונה או תחושה טועה. אני יכולה להגיד לך שאני אמנם די צעירה בצבא, לא התחלתי להתעסק עם דברים מבצעיים, אבל זה ידוע שהצבא שלנו הוא מוסרי והוא יעשה הכול כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים. אני יודעת שזה מה שאני אעשה. לא יודעת מה יוליד יום, אבל זה מה שינחה אותי - לבצע את המשימה תוך פגיעה מועטה ככל האפשר".
תחתמי קבע לשירות ארוך מאוד. איך זה ישתלב עם זוגיות, עם נישואים? את כבר חושבת על זה? זה היה אחד החששות שלך בכניסה לקורס טיס?
"קודם כל, זה לא סותר. אני לא הבת הראשונה שמסיימת קורס טיס. יש בנות נשואות עם ילדים במהלך השירות שלהן. אני חושבת שאם לא הייתי יודעת שזה אפשרי, לא הייתי נכנסת לזה בכלל. אם הייתי יודעת שעד גיל 30 פלוס אני יכולה לשכוח ממשפחה וילדים, לא הייתי מתגייסת לטיס. אני יודעת שזה אפשרי. האם זה גורם מעכב? יכול להיות. לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתי מתגייסת לקורס. יכול להיות שזה היה קורה מוקדם יותר, או שהייתי יכולה להקים משפחה עם ילדים מוקדם יותר, אבל המשפחה לא לוחצת עליי. הם מבינים שאני מתחילה עכשיו הכשרה מבצעית וכל דבר יקרה בעתו. זה יגיע, אני לא חוששת".
אחרי בג"צ אליס מילר משנת 1998, סיימו 40 נשים את קורס הטיס. הדרגה הגבוה ביותר אליה הגיעו נשות צוות אוויר היא רב סרן. חיל האוויר עבר דרך משמעותית בגיוס נשים. את חושבת שיש לכן עדיין תקרת זכוכית כשאת מדברת עם טייסות או נווטות? שנשים לא חוצות רף כמו מפקדת טייסת?
"לא. לפי מה שאני מכירה, יש עכשיו סגנות של מפקדי טייסות. לדעתי זה רק עניין של זמן עד שתהיה מפקדת טייסת. אין תקרת זכוכית, לפחות בחוויה שלי. לא יודעת איך זה בהמשך, אבל אני יכולה להגיד לך שכאן מתייחסים אליך לפי התוצאות והאישיות, ואין הבדל".
את רואה את עצמך ממשיכה לכיוון מפקד טייסת?
זה עוד הרבה זמן, שאלה קשה. בוא נגיד שאני לא פוסלת. אגב, גם אם הייתי פוסלת, יכול להיות שדברים היו משתנים בהמשך. כרגע עיניי מופנות לשלב הבא. לחודשים הקרובים, לא מעבר לזה".
בקיץ שעבר ישבת פה ושמעת את הפיצוצים או את ההמראות המבצעיות לכיוון רצועת עזה במבצע צוק איתן. הספקי תקיפה מהגבוהים שידע חיל האוויר. אוטוטו את תסיימי את ההכשרה המבצעית ותהיי חלק מהזרוע הארוכה של חיל האוויר. יש סיכוי שמי שיושבת פה מולנו תתקוף בלבנון, בעזה או אולי באיראן?
"אני רק אגיד שאני לא חושבת שאני אעשה הכשרה מבצעית לחינם. כנראה שבסוף יש לזה סיבה. ימים יגידו".
השיחות שבין אמא לבת. את התחנכת על ברכי הדת. היא שואלת אם את לא מתבלבלת, אם אין חריגות? להורים תמיד יש חשש שחינכת למשהו אחד ואחרי הצבא ייצא משהו אחר.
"כמו שאמרתי בהתחלה, היחסים שלי עם ההורים מאוד פתוחים. אנחנו מדברים על הכול. וברור, שאלו אותי על הכול, כל הזמן. שאלו אותי איך אני מרגישה מכל הבחינות, כבחורה דתייה. הייתה שיחה בין אמא לבת, שיחה בין בת לאב. דברים נשאלו, דוברו ותמיד יצא מהם טוב".
העובדה שנבחרת להיות נווטת ולא טייסת מפריעה?
"לא, האמת שהגעתי לקורס כי רציתי להיות טייסת מסוקים. רציתי להיות ב-669 ולא יכולתי כי אני בת. בצדק, אגב, אבל לא ניכנס לזה. אני חושבת שיש תפקידים בצבא שהם לא פתוחים לבנות, מאחר שהגורם הפיזי הוא הרבה יותר משמעותי בעיניי. יש הבדל ביולוגי מובנה, אז אני מוכנה לקבל את זה כגזירה משמיים ואין לי שום בעיה עם זה. אני לא חושבת שצריכות להיות בנות ביחידות קרביות בצה"ל. אבל בטיס זה שונה, שרירים לא יעזרו לי במטוס. אז הגעתי כדי להיות טייסת מסוקים, לחלץ ולעבוד בשת"פ עם 669. אחר כך הגעתי להיות נווטת קרב. ברגע הראשון זה מאכזב קצת כי כולם רוצים להיות עם מושכות בידיים, אבל ככל שהזמן עובר אתה מגלה שלנווט יש מושכות לא פחות חשובות".
רגע השיא של הקורס, בו את אומרת שבשביל זה שווה היה להגיע. המבחן? הגיבוש? מה שיא הקורס הזה?
"יש כל כך הרבה רגעים כאלה, קשה לבחור אחד. יש הרבה רגעים קרקעיים, כשעמדנו על המצדה וקיבלנו סיכות מ"מ. אתה אומר 'ואוו, אני לא מאמין שאני פה'. אני דווקא רוצה להתייחס לתחום האווירי. טיסת סיכום בסוף שלב ראשוני, טיסת אור ראשון. קמנו מאוד מוקדם לתדריך, עליתי לטיסה עם הטייס האהוב עליי, המדריך שלי בתקופה מאוד נכבדת מהשלב הזה. זו הייתה טיסת ניווט בגובה נמוך על מטוס עפרוני. טיסה שלא אשכח בחיים. שם הבנתי מה אני עושה פה. המראנו עם הזריחה, כולם ישנים בבתים. אין מטוסים בשמיים, רק אנחנו. שם אמרתי 'זה המקום שלי', כאן אני רוצה להיות'".
דרך אגב, טייסים - לא טייסות - בוכים?
"ברור, ראיתי אותם בעצמי בוכים. הרבה מאוד מהחבר'ה" (צוחקת - א"ב).
קורס הטיס מסתיים בשיר 'כנפיים', בו הטייס נוגע בשמיים. זה מציק?
"שזה בלשון זכר? לא. מה אכפת לי? זה אומר שאני לא נוגעת בשמיים? אם זה היה בלשון נקבה כנראה שזה היה מביך יותר. ואם היו עושים את זה גם וגם, זה היה כאילו... כבר למדתי שהדברים האלה לא ישפיעו עלי. טרמינולוגיה. יש דברים יותר כבדים שצריך להתעסק איתם".
כמו מה?
"דברים יותר עמוקים. יש פסיכולוגים שיגידו שזה מאוד עמוק, אבל השיר נשמע טוב. שיישמע טוב. אני מקבלת את הכנפיים, זה לא משנה אם יש לי קוקו או לא. לא משנה מה הטרמינולוגיה".