חבריו של מוחמד אבו חדיר לתיכון "עמל עטרות" במזרח ירושלים סיימו את הלימודים לפני כשבועיים. טקס הסיום נטען ברגעים סמליים רבים, כמו הכיסא המיותם שהתלמידים הותירו על הבמה עבור חברם הקרוב, או הרגע שבו חבריו סירבו לעזוב לאורך כל הטקס את תמונתו של אבו חדיר, שנחטף ונרצח באכזריות בידי קבוצת יהודים בדיוק לפני שנה, והוא רק בן 16. חבריו ומוריו סיפרו השבוע כי אבו חדיר המתין בציפייה לרגע הזה שבו יסיים את התיכון ויוכל להגשים את חלומו ללמוד להיות מהנדס חשמל.
טקס הסיום של כיתה י"ב, שאמור היה להיות משמח ומרגש, הפך לאירוע עצוב ונוגע ללב. לצד תעודות הבוגר שהגיש לכל הבוגרים, המנהל פאוזי אבו גוש הכין אחת גם לאבו חדיר. תעודה אותה העניק על הבמה בידיים רועדות להוריו הנרגשים. כשההורים עלו לבמה והתחבקו ארוכות עם מוריו וחבריו, סיפרו האורחים בטקס, אף עין לא נותרה יבשה בקהל.
"זה היה טקס מרגש בצורה בלתי רגילה", משחזר בכאב המנהל אבו גוש. "בנאום שלי לבוגרים דיברתי בגעגוע ובאהבה על מוחמד, פניתי אליו ואמרתי לו שהוא נמצא במקום טוב יותר מאיתנו, ואני מקווה שזה עזר להורים שלו להשתקם ולו במעט מהאסון הגדול שקרה להם לפני שנה". גם המורה של אבו חדיר להנדסת חשמל, מאהר אזחימאן, משוכנע שטקס הסיום הזה היה המשמעותי ביותר שבו נכח מאז ומעולם: "למרות שחלפה כבר שנה מאז הרצח, לא הצלחנו לעצור את הדמעות בטקס. היה קשה וכואב. ראינו את ההורים שלו יושבים ובוכים, ראינו את החברים שלו מחזיקים את תמונתו. כולנו התרגשנו מאוד".
אבו גוש, 69, הוא אחד מאנשי החינוך הידועים במזרח ירושלים, ומאז שנת 1983 הוא מנהל ביד רמה את בית הספר. במו ידיו ("באמת במו ידיי, אני צבעתי פה את הקירות ואת התקרה", הוא אומר בחיוך), הוא הפך את בית הספר "עמל" במזרח ירושלים מבית ספר שולי ואפור לבית ספר מבוקש, מוביל ובעל-שם. תחת הנהגת אבו גוש, מקדמים המורים מיזמי התנדבויות ותרומה לקהילה, מלמדים לבחינות הבגרות הישראלית, מעניקים לתלמידים חממה לימודית שבאה לידי ביטוי בכיתות קטנות ובמעבדות מחשבים מתקדמות. "כבר ב-86' היינו הראשונים במזרח ירושלים עם מעבדת מחשבים", הוא מתגאה. "תושבים באו לפה אחר הצהריים כדי לראות את הפלא". הצוות מנסה להנחיל לתלמידים את חזונו וערכיו של אבו גוש: ערכים של דמוקרטיה, דו קיום, כבוד האדם והאמונה שלפיה אדם לאדם הוא אדם.
"במשך שנים על גבי שנים הייתי מדבר עם התלמידים על כבוד האדם ועל ערכים, ופתאום מגיע הרצח המזעזע הזה", מתאר אבו גוש את השבר הגדול שחווה. "מעולם לא נתקלתי באכזריות כזו במציאות. אני לא מצליח לעכל את הברבריות הזו שבה שורפים נער. אחרי שמכירים את מוחמד, הרבה יותר קשה לעכל איך עשו את זה. הוא היה ילד מקסים, שפעל למען הקהילה. לפני חודש הרמדאן הוא סייע למסגדים באזור מגוריו בשועפאט להתחבר לחשמל. הוא חלם להיות מהנדס, ומעולם לא שמעתי ממנו אמירה שלילית או רעיון שלילי. הוא כל הזמן חייך ותמיד היה מוקף בחברים. הייתי בהלם אחרי הרצח, לא הפסקתי לבכות, צריך להבין שהקשר ביני לבין התלמידים הוא לא כמו קשר רגיל בין מנהל לתלמיד, אלא כמו בין אבא לילדיו או סבא לנכדיו. לכן הכאב שלי היה גדול פי כמה".
מוחמד, כך מעידים כולם, לא היה רק תלמיד מעולה אלא גם נער אהוב וחברותי בצורה יוצאת דופן. "לכל מורה יש תלמיד אחד שהוא אוהב יותר מכולם, מוחמד היה התלמיד שהכי אהבתי", מתוודה המורה שלו, מאהר אזחימאן. "הוא אהב לצחוק, מעולם לא רב עם אף אחד, היה בו משהו שהקסים את כולם. הוא אמנם היה בן 16, אבל נראה כמו ילדון בן 12 משום שהיה נמוך. ותמיד כולם אוהבים את הילד הכי קטן. כשהייתי מלמד נושא חדש, מוחמד היה קולט אותו בשנייה. הוא מאד אהב חשמל וחיכה שיגיע השיעור הזה. אחרי הרצח התלמידים היו בוכים בשיעורים, כל הזמן הייתי רואה אותם עם דמעות בעיניים. היינו מדברים על זה הרבה. עד היום, בכל פעם שאני נותן להם תרגיל חדש אני רואה שהם מתקשים ואני אומר להם שמוחמד בטוח היה מצליח".
נוסף על תפקידו כמנהל בית הספר, אבו גוש עצמו מלמד את מקצוע האזרחות, אולם הזעזוע מרצח אבו חדיר גרם לו להפנות גב לנושא שכה אהב ללמד. "השנה סירבתי ללמד אזרחות משום שאם אני לא מאמין במשהו, חבל שאלמד אותו. כל האמונות והערכים שלי נהרסו השנה: הערכים של דמוקרטיה, של דו-קיום, האמונה שאדם לאדם הוא אדם, האופן שבו אני מסתכל על אנשים אחרים. אני מרגיש שאני משקר לתלמידים שלי כשאני מלמד אותם על ערכים שלא קיימים במציאות. אני לא רוצה להיות שקרן. זה בדיוק הפוך ממה שאני חושב על חינוך. חינוך צריך אמת ולא שקר. בדיוק כמו ברפואה - אם אשקר לחולה, הוא לעולם לא יבריא. לכן אני חייב ללכת עם האמת. הרצח שינה לי לגמרי את החשיבה על דו קיום ועל כבוד האדם".
בית הספר "עמל עטרות" ממוקם בלב אזור התעשייה של עטרות. מוסתר בין מפעלים, נראה בית הספר כמו עוד מפעל אפור לבטון או למזון. בכניסה לבית הספר, לצד חדר המורים רחב הידיים, תלוי לוח הזיכרון לאבו חדיר ובו ההודעה המקורית והמצמררת על מותו. פניו המחייכות של מוחמד משתקפות ממנו בשחור-לבן. לצדו תלויות תמונותיו נוספות של אבו חדיר וביניהן מסרי געגוע מחבריו: "אנחנו ממשיכים לזכור אותך", "תישאר בלבבות שלנו לעד". כמה מטרים משם תלוי שיר בעברית של הפזמונאית שלומית כהן-אסיף, שמדבר על חברות: "כל אחד צריך שיהיה לו חבר. לא רבע חבר, לא חצי. חבר שלם אחד לפחות. חבר יותר מאח, יותר מאחות".
למוחמד אבו חדיר היה חבר כזה, שהוא יותר מאח: טהא אבו חדיר. טהא, בן דודו של מוחמד וחברו הקרוב, מכיר את מוחמד מגיל אפס. הם נהגו להגיע יחד לבית הספר, לשבת תמיד ביחד בשורה הראשונה בכיתה, לבלות יחד בשעות הפנאי וללמוד יחד. "אם לא הייתי מוצא את טהא, הייתי מבין שהוא נמצא אצל מוחמד", מספר אביו מאהר. "הקשר ביניהם היה חם וקרוב, וקשה לו להסתגל לחיים בלעדיו. הוא מתגעגע אליו מאוד. לא לקחתי אותו לפסיכולוגים ואני לא מדבר איתו על זה יותר מדי, אבל אני רואה עליו שקשה לו". לאחר שרצחו את חברו הטוב, טהא השתתף בזריקות האבנים על השוטרים והחיילים בשועפאט. הוא בילה ארבעה חודשים בכלא ומאז, לטענת אביו, "הוא השתנה. כאילו התבגר בן לילה". לדברי האב דודו של מוחמד אבו חדיר - הרצח הצליח לטלטל גם אותו לגמרי: "אתה מגדל ילד 16 שנים ופתאום באים ורוצחים אותו. אין לי מושג מה הייתי עושה במקום אביו. אולי הייתי לוקח רובה ויורה לכל עבר".
הזעזוע מרצח אבו חדיר עורר בקרב עשרות התלמידים בבית הספר בהלה ואימה. עד כדי כך. חלקם לא הצליחו לשאת את הכאב וההלם וחלקם פחדו שמא גורל דומה צפוי גם להם - כמי שלומדים בסמוך למפעלים ישראלים. "הרבה תלמידים פחדו", משחזר אזחימאן. "הם היו בפאניקה. כל הזמן חשבו שמישהו בא לחטוף גם אותם. זה הוביל למצב אבסורדי שבו הם כל הזמן צילמו אחד את השני. הרי אחרי שמוחמד נרצח, הם שלפו מזיכרונות הטלפון עוד ועוד תמונות שלו, וכשהם הצטלמו הם כאילו הביעו חשש שזה עלול לקרות לכל אחד מהם ולכן הם רוצים להשאיר מזכרת חיה".
למורת רוחם של המנהל והמורים, בגלל הפחד הגדול עזבו בעקבות הרצח לא מעט תלמידים את בית הספר. "זו הייתה מכה קשה לבית הספר", מתוודה אבו גוש, "אבל נלחמתי בשיניים כדי למלא את השורות שוב. לשמחתי, בשנה הבאה הכיתות יהיו מלאות שוב ולא יהיו חסרים תלמידים. התדמית של בית הספר עדיין חזקה יותר מהכול". מאהר אבו חדיר, דודו של מוחמד, מספר שמעולם לא חלפה בראשו המחשבה להוציא את בנו טהא מבית הספר: "בני המשיך ללכת לבית הספר ואני ממשיך לחנך אותו באותה דרך: לעשות רק מה שטוב ולהימנע מרע".
אבו גוש נכנס לכיתה שבה למד אבו חדיר ומביט לעבר התמונה של הנער הצעיר שתלויה מעל הלוח. הוא נאנח בייאוש. "אם נפסיק לנהות אחרי הפוליטיקאים ואחרי מנהיגי דת קיצוניים, מצבנו ישתפר", הוא פוסק. "דת קיצונית ופוליטיקה הם שני הגורמים שהורסים לנו. אנשי הדת הקיצוניים לוקחים חלק מפסק הלכה כלשהו ומפרשים אותו בצורה מעוותת. הם חטפו את הדת והרסו אותה. הרי אין סיכוי שהאל חושב שצריך לשרוף נער. גם הפוליטיקאים הורסים פה הכול. אם יש סיבה שאני לא אופטימי היא הפוליטיקאים. הם אלו שמושכים בחוטים ואנחנו חומר גלם בידיים שלהם. אני מסתכל על מה שקורה פה בארץ, פה במזרח התיכון ואין לי שום תקווה. אני רואה גם את מערכת החינוך בעולם הערבי ומתמלא בעצב רב. זו מערכת חינוך חלשה בגלל אנשים חלשים. אנחנו חייבים להוביל מהפכה נגד הפוליטיקאים ונגד הדתיים הקיצוניים, ורק אחרי כן אולי יהיה שביב של תקווה".
בספטמבר הקרוב צפוי אבו גוש לעזוב את תפקידו ולצאת לפנסיה. אין לו כרגע תכניות והדבר שהוא הכי פוחד ממנו הוא שמחליפו בתפקיד יהרוס את מפעל חייו. "אני חושש שכל מה שבניתי פה עלול ללכת לאיבוד. אני מקווה שאותו חזון ימשיך לשלוט פה ושבית הספר ימשיך להאמין שאדם לאדם הוא אדם ושהדבר החשוב ביותר הוא החיים שלנו. אני גם החלטתי להוציא בשנים האחרונות עשרות תלמידים למסע למחנות ההשמדה בפולין, ואין לי מושג אם הפרויקט הזה ימשיך לפעול תחת המנהל החדש. אני מקווה שהתלמידים ימשיכו לבקר באושוויץ כי הם לומדים לקח אנושי חשוב מאוד כשהם מגיעים לשם".
"אני אתגבר על כל הקשיים", הוא מבטיח. "יש לי ניסיון רב שנים. ההלם היה גדול לפני שנה, אבל אני הולך ומתגבר. אני מסתכל על העתיד ופחות על העבר. חשוב לזכור שלמרות הכול, האנשים שרצחו את מוחמד הם אנשים מטורפים שמה שהוביל אותם זו נקמה. הנקמה היא נשקו של החלש. לשמחתי, חבריו של מוחמד לא חושבים על נקמה. אני חוויתי אמנם משבר מאוד גדול, אבל לפחות אני שמח שחינכתי את חבריו של מוחמד על כך שיש תקווה לעתיד, על סובלנות, על קבלת האחר. זה אולי הניצחון הגדול שלי כמחנך".