תחת מעטה של חשאיות הצטופפו בזה אחר זה בכירי סיירת מטכ"ל בעבר ובהווה על שפת בריכת רם סמוך למג'דל שמס. בין היתר הגיעו ביום שישי האחרון למקום בוגרי היחידה המובחרת האלוף במיל' עוזי דיין וראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר כדי לכבד את זכר אחד הלוחמים האגדיים של העדה הדרוזית, רס"ן סלים שופי, יליד מג'דל שמס והקצין הדרוזי הראשון בסיירת מטכ"ל, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים בגיל 82. שופי, שהפך לימים לראש המועצה המקומית מג'דל שמס, ברח בנעוריו מרמת הגולן שהייתה אז בשליטת סוריה, חצה את הגבול לישראל, התגייס לצה"ל והצטרף לסיירת מטכ"ל עם הקמתה.
שופי חזר לחיות בכפר בו נולד אחרי שישראל כבשה את רמת הגולן במלחמת ששת הימים. בתחילת שנות התשעים מונה כאמור לראשות המועצה, אך סבל עד ליום מותו מנידוי חברתי בשל תמיכתו הפעילה בישראל. סיפור חייו של שופי ממחיש את הדילמה הניצבת בפני העדה דרוזית, שהתפרצה באלימות בלינץ' שעשו תושבי הכפר בפצועים סוריים, קילומטרים ספורים מהמקום בו נערכה אזכרתו. שופי נקבר אמנם כבר לפני שלוש שנים, אבל גם אחרי מותו המתיחות סביב מורשתו ניכרת.
"סלים קשר את גורלו עם מדינת ישראל עוד לפני קום המדינה. הוא היה הדרוזי הראשון ברמת הגולן שהצהיר שהדרוזים צריכים לקשור את גורלם עם ישראל והוא שילם על כך מחיר כבד", סיפר אלוף במיל' עוזי דיין. "במובן מסוים סלים הקדים את זמנו, כי הדרוזים בגולן נמצאים היום בדילמה קשה וזה מקרין גם עלינו. הדרוזים נוהגים להיות נאמנים לשלטון במדינה שבה הם חיים. הדרוזים בגולן עדיין שומרים על נאמנות לאסד, אבל בסוריה השלטון עכשיו מתפורר. הם מתמודדים עכשיו עם שאלה גדולה - מי האבא והאמא שלהם? הם מבולבלים ומודאגים כי הם יודעים שאם הם לא יתמכו באסד ובסוף הוא יתגבר על הקשיים, הם יהיו בבעיה. הג'יהאדיסטים שם רואים בהם בכל מקרה אויבים בגלל שהם נחשבים לכופרים".
"לצד המחויבות המוסרית שלנו לדרוזים בכרמל ובגליל, הדילמה של הדרוזים ברמת הגולן היא עוד אחת מהסיבות שחשוב שנערוב לשלומם של הדרוזים בסוריה. הם מחכים לראות מה יקרה. אם נעזור לאחיהם בשעת צרה, אז הם יבינו שאנחנו גם החזקים וגם הטובים מבחינתם, ובסוף לדעתי יהיו נאמנים למשטר הישראלי".
אומץ לבו של שופי והיכרותו עם אדמות סוריה, הציבו אותו בחוד החנית של מלחמת הצללים. את אחת מהמשימות הנודעות מילא בשטח האויב הסורי בסוף שנות השישים. רבים מפרטיה עדיין חסויים. שופי נשלח להוציא בביטחה צוות של לוחמי סיירת מטכ"ל שנקלע לסופת שלגים במשימה מסוכנת
בשטח האויב. בראש הצוות עמד קצין שהיה אז אנונימי: בנימין נתניהו.
"אני והצוות שלי ירדנו ועלינו את החרמון במשך 36 שעות רצופות, כדי להוציא בשלום את הצוות של ביבי", משחזר דיין. "פגשתי את סלים בסוריה, במפגש הזה כמעט הרגתי אותו. כבר דרכתי את הנשק שלי בשקט עם משתיק קול ובמטרים האחרונים הוא אמר סוף כל סוף עוזי'. מאז נהיינו החברים הכי טובים. הכל התנהל בתוך סערת שלגים והמשימה הייתה מאוד מסוכנת. הלכנו ביחד כל אותו הלילה עד שפגשנו את הצוות של ביבי. הוא היה לוחם אמיץ בצורה יוצאת דופן. בזכותו הצוות חזר בשלום, ללא כל היתקלות".
חודשיים אחרי מותו של שופי, הגיע ראש הממשלה לטקס הצדעה לזכר חברו לנשק ושפך אור נוסף על האירוע שבו הוא הציל את חייו. "סלים הדריך אותי ברזי הניווט בלילה בשטח. הדריך אותי איך לשהות ביום בצנעה. התווסף אליו שותף נוסף, מאיר הר ציון. הוא והר ציון לימדו אותנו כל כך טוב שעדרים ורועים היו עוברים על פנינו מבלי להרגיש בנו", סיפר נתניהו בהתרגשות. "אבל סלים לימד אותי דבר מה נוסף, הוא אמר לי 'יכול להיות שתגיע לשלג, ואם תגיע לשלג, יש כלל אחד שאתה חייב לזכור. יהיה לך מאוד קר. ויהיה לך קשה לחשוב. אבל אתה צריך לזכור רק דבר אחד. מי שיושב, לא קם'. לימים ניווטנו בנקיקים בלילה וישבנו בצנעה ביום וחזרנו וטיפסנו בשלג והיה מאוד מאוד קר. ואני רואה שאחד מחיילי מתיישב. ולמען האמת גם אני מאוד רציתי לשבת ולהתכרבל. אבל זכרתי את הפנים של סלים שופי אומרות לי 'מי שיושב לא קם'. אני חושב שאם הייתי יושב אז שאר החייבים גם היו יושבים ולא הינו קמים. הקמנו את אותו חייל והמשכנו בדרכנו. לכן אני בא הנה קודם כל להחזיר חוב, אני מרגיש את החוב הזה כל החיים שלי מאז".
הסודות הלכו אל הקבר
סודותיו של שופי הלכו עמו לקבר. אבל פרטי חייו הגלויים מקפלים בתוכם סיפור מרתק על ההתמודדות הבלתי נתפסת של לוחם בכיר בצה"ל עם המציאות הגיאופוליטית של הדרוזים ברמת הגולן. שופי נולד במג'דל שמס בשנת 1931. הוריו התפרנסו מעיבוד מטעים חקלאיים בסמוך לברכת רם. בשנת 1947, כשהוא בן 16 בלבד, ברח מרמת הגולן שהייתה תחת ריבונות סורית והגיע לישראל. בריאיון נדיר שהעניק בנו סאלח שופי לוואלה!NEWS, סיפר כי לתפנית הדרמטית בחייו הצעירים אחראי מרד נעורים. "סבא אמר לו משהו שנורא הכעיס אותו, ואז הוא החליט לארוז תיק ולברוח מהבית. אז לא הייתה גדר והוא לא ידע שהוא בעצם חוצה את הגבול", סיפר סאלח. "אחרי זמן מה, שלטונות ישראל שמעו על ילד שחצה את הגבול. חיפשו אותו וכשהגיעו אליו שאלו אותו האם הוא רוצה שיחזירו אותו לסוריה או שהוא מעדיף להתגייס לצה"ל. הוא אמר שהוא רוצה להתגייס לצה"ל כי מי שחוזר לסוריה ממדינת אויב דינו תלייה".
כך החל שופי הנער את דרכו בארץ זרה, כשהוא מנותק מהוריו ושלוש אחיותיו. בזמן שירותו הצבאי הכיר את איש המודיעין תא"ל אברהם ארנן ז"ל שהקים בשלהי שנות ה-50 את סיירת מטכ"ל. שם הכיר לוחמים איכותיים שלימים יתברגו בהנהגת המדינה. בנימין נתניהו, אהוד ברק, עוזי דיין ואבי דיכטר מהווים רשימה חלקית בלבד של הלוחמים עמם השתתף במבצעים שונים. "הוא פעל בשטח, הוא היה עם נשמה של רועה. רועים הם אנשים שהולכים לבד", סיפר עליו אלוף במיל' דיין. "ברוב המבצעים שאני עשיתי איתו, היה לו כמעט תמיד תפקיד סולו".
"אני הולך להביא לי כלה מלבנון"
מפעם לפעם, סיפר בנו סאלח, היה חוצה את הגבול כדי לבקר את הוריו. בשלב מסוים הצבא הסורי גילה את מבצעיו האישיים והגלה את הוריו לצפון סוריה, הרחק מרמת הגולן. אך באחד הימים, כשביצע תפקיד סולו בשטח הסורי, מצא את ג'מילה, בחירת לבו.
"זה היה בשנת 1958. הפעם החיילים הסורים זיהו אותו והוא התחיל במנוסה. כדי להתחמק מהם הוא שינה את המסלול המתוכנן שלו ופנה לכיוון לבנון. מישהו בכפר חצביה הסתיר אותו בבית שלו ושם הוא הכיר את אמא שלי", סיפר סאלח. "כשחזר לישראל הוא אמר למפקדו אברהם ארנן: 'אני הולך להביא לי כלה מלבנון'. ארנן הסכים ורצה לשלוח איתו כמה לוחמים שישמרו עליו. אבא אמר 'אני לא רוצה לסכן אף אחד. רק נקבע שעה שבה תחכו לי בגבול'. הוא הלך אליה וביחד הם צעדו במשך שעתיים מחצביה למטולה. שם חיכה לו אברהם ארנן והם הלכו להתחתן בכפר עין אל אסד. בשנת 1960 אני נולדתי בבית החולים פוריה. גדלתי ולמדתי בבית ספר יהודי בטבריה עד 1967. אחרי שישראל כבשה במלחמת ששת הימים את רמת הגולן, עלינו לפה לגולן וחזרנו לחיות בבית של סבא וסבתא שלי במג'דל שמס. במקום שבו היו המטעים של המשפחה בגדות ברכת רם, אבא שלי הגשים את החלום שלו והקים מסעדה. באותה תקופה דיברתי רק עברית. לקח לי כמה שנים ללמוד לדבר ערבית".
במהלך השנים שחלפו שילם שופי מחיר חברתי כבד. הוא זכה ליחס של כבוד והערכה בשל מאמציו לסייע - גם באמצעות קשריו עם הממסד הישראלי - לכל מי שהיה במצוקה. במהלך מלחמת יום הכיפורים הפך את המסעדה שבבעלותו לבית חולים שדה עבור תושבים שנפצעו מטילים שספגה העיירה הדרוזית השקטה. כמה שנים אחר כך חתמה ישראל על הסכם שלום עם מצרים והתושבים חששו כי בעתיד היא תחתום על הסכם דומה עם סוריה. "במסגרת הסכם השלום ישראל החזירה את סיני למצרים והתושבים פה חששו שיחתם הסכם דומה עם סוריה שבמסגרתו רמת הגולן תוחזר", אמר סאלח שופי. "הם חששו שבמקרה כזה המשטר הסורי יסגור איתם חשבון על שיתוף פעולה עם ישראל. בהתאם לכך גם היחס החברתי כלפי אבא וכלפי המשפחה הלך והחמיר". ב-1982, עם החלת חוק הגולן, סירבו הדרוזים בכפרים לקבל אזרחות ישראלית ושרפו את תעודות הזהות הכחולות שהממשל הצבאי הישראלי ביקש לחלק להם. השייחים ברמה הכריזו כי מי שיסכים לקבל אזרחות ישראלית יפגע מחרם דתי חברתי. שופי, שהיה סמל לשיתוף פעולה עם הממסד הישראלי ספג אף הוא את החרם שבא לידי ביטוי בכך שהוא לא הוזמן לחתונות, להלוויות ולאירועים חברתיים מצד תושבי הכפר.
מאז החלת החוק הוכרזו הכפרים כמועצות מקומיות תחת ריבונות ישראלית. בתחילת שנות התשעים מינה משרד הפנים את סלים שופי לתפקיד ראש מועצת מג'דל שמס והוא מילא את התפקיד עד שנת 2004. במהלך שנות כהונתו תרם לפיתוח הכפר אבל זכורה לו בעיקר פתיחת מעבר הגבול בפני תושבים מהכפרים הדרוזים שביקשו לבקר בסוריה. כך החלו לבקר בסוריה אנשי דת וסטודנטים לטובת לימודים אקדמיים באוניברסיטה של דמשק. גם כלות סוריות מהכפרים הדרוזים שבריבונות הישראלית החלו לעטר את נופי האזור בטקסים הססגוניים והייחודיים שנערכו במעבר הגבול קוניטרה. דרכו הן התאחדו עם בחירי לבן במדינות השכנות העוינות. אף שהתושבים ראו בו סמל של הממסד הישראלי, חלקם הגדול הביעו ועדיין מביעים בשיחות סגורות את הערכתם הרבה לפועלו ותרומתו ואף מגדירים אותו כראש המועצה המיתולוגי של מג'דל שמס.
(עדכון ראשון: 20:38)