משבר הדיור והסרדינים מתחיל בחדר הלידה

רבים מאמינים ש"ילדים זה שמחה" ועם אמונות אי אפשר לנהל ויכוח רציונלי, אבל עלינו להבין כי אי אפשר ללדת במספרים של בנגלדש ולצפות לרמת-חיים בסטנדרטים סקנדינביים. אז מה עושים? אמיר חצרוני מציע פתרון

פרופ' אמיר חצרוני
(צילום: שלומי גבאי)

בשתי המצוקות אשר מטלטלות את סדר היום הציבורי – משבר הדיור והסרדינים בכיתות - מחפשים פוליטיקאים פחדנים פתרונות קוסמטיים ושטחיים מתוך פחד להתמודד עם הסיבה האמיתית לבעיה.

נתחיל בעובדות הנדל"ניות: עם כל הכבוד לתל-אביב כמרכז עסקים - היא איננה מתקרבת לליגה של הונג קונג, טורונטו או פרנקפורט, ולכן דירה קטנה בתל-אביב לא אמורה להיות יקרה יותר מדירה גדולה באותן ערים. עם כל ההערכה לפארק המקסים של רעננה - הוא איננו מרשים יותר מהרי מוראביה, ולכן מחירו של פנטהאוז ברעננה לא צריך לעלות יותר ממחירה של טירה היסטורית ליד פראג עם נוף. אשר לצפיפות בכיתות – בניגוד לאמונה פופולארית, חלקו של החינוך בתקציב מדינת ישראל גדול יותר מהממוצע האירופאי. אנחנו משקיעים יותר כסף בבית הספר, ובכל זאת ילדינו סובלים שם.

בשביל להבין למה זה קורה, חייבים להחזיר לשולחן הדיונים את תפוח-האדמה הלוהט שהאקטיביסטים משמאל והפוליטיקאים מימין משתדלים להחביא - עודף ילודה. אנחנו מביאים לעולם יותר מדי ילדים - פי 2 לעומת מדינות הרווחה האירופיות, שאנו שואפים ללכת בדרכן. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לא רק לחרדים או לבדואים שמביאים לעולם 8 או 10 ילדים מבלי לחשוב אלא גם למשפחות חילוניות שלא מהססות להביא לעולם שלושה או ארבעה ילדים.

כשהילדים הללו קטנים, הם צריכים חדרים (מה שמחייב את ההורים לקנות דירות גדולות ויקרות); כשהם גדלים, הם זקוקים לדירה משלהם - מה שמכניס את המשפחה להוצאות כספיות שקשה לה לעמוד בהן. הצפיפות בבית הספר היא נגזרת ישירה של ריבוי הילדים, כמו גם המחיר הסביבתי שאנחנו משלמים כאשר מדינה קטנה ודחוסה הולכת ומצטופפת עוד יותר בשל ריבוי טבעי מהיר והופכת לגוש בטון מכוער עטוף באוטוסטרדות.

בניגוד לנו, האירופאים מבינים שמשפחות קטנות מסוגלות להעניק לילדים טיפול מסור יותר ממשפחות גדולות, ועדיין להוציא פחות כסף. נכון שעם ילד וחצי למשפחה (כמקובל באירופה) קשה להוכיח להיטלר שהוא נכשל ושהעם היהודי מתרבה חרף האנטישמיות, אבל אפשר מאידך להעניק לדור הבא חינוך איכותי ודיור מרווח בעלות סבירה.

רבים מאמינים ש"ילדים זה שמחה". עם אמונות אי אפשר לנהל ויכוח רציונלי, אבל עלינו להבין כי אי אפשר ללדת במספרים של בנגלדש ולצפות לרמת-חיים בסטנדרטים סקנדינביים. אז מה עושים? לזכותו של נתניהו צריך לומר שהוא יודע מה צריך לעשות, אבל אין לו אומץ.

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה
יודע מה צריך לעשות, אבל אין לו אומץ. נתניהו (צילום: רובי קסטרו)

כאשר כיהן כשר האוצר לפני עשור שנים וצמצם דראסטית את קצבאות הילדים – הילודה במגזרים העניים ביותר (חרדים ובדואים) ירדה בכעשרים אחוזים. ביטול מוחלט של הקצבאות והטלת עלויות גידול הילדים – כולל חינוך ובריאות - על הוריהם תשכנע גם את מי שרואים בהחלפת חיתולים תחביב מענג ולא עול מלכלכך לחשוב פעמיים לפני שהם מביאים לעולם את הילד הבא. במקרים שההורים לא יוכלו לעמוד כלכלית בנטל – אפשר לשקול להעביר את הילדים לאימוץ. ישנם בישראל מספיק זוגות עשירים שסובלים מעקרות ונוסעים עד להודו בשביל לאמץ. הם ישמחו לחסוך את הנסיעה.

יהיו שיאמרו שהפיתרון שאני מציע רדיקלי מדי, אבל אין דבר אכזרי ומיזנתרופי יותר מלהביא לעולם ילדים עניים, כאשר ידוע מראש שאין אמצעים לכלכלם כראוי. כוחו של עם ישראל היה מאז ומעולם באיכות ולא בכמות. המשפט הזה נכון על אחת כמה וכמה למדינת היי-טק במאה העשרים ואחת.


לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully