במשמרת ממוצעת מספיקה ד"ר ענבל מרחום לאבחן שברים והתקפי לב, לבצע החייאה, להפנות לניתוח חירום ולהחזיק את ידיהם של בני משפחתו של חולה שזה עתה מת. לאכול ולשתות? את זה היא לא תמיד מספיקה. בקרוב היא צפויה לסיים את ההתמחות, ובכך תהפוך לרופאה הראשונה בישראל המתמחה ברפואה דחופה. בכך ישראל מצטרפת סוף סוף לארצות הברית ולמדינות נוספות בעולם שבהן התמחות ברפואה דחופה היא התמחות ראשית, ולא רק "התמחות על", הנלווית לזו הראשית.
הימצאותם של רופאים מומחים לרפואה דחופה בחדרי המיון של בתי החולים הציבוריים אמורה לקצר את זמני ההמתנה הארוכים ואת משך הזמן מרגע ההגעה לחדר המיון ועד שרואים רופא. "אני חושבת שזאת הרפואה האמיתית", אמרה ד"ר מרחום. "משום שאת, כרופאה, יודעת לעשות הכול. נוסף על כך, בתוך הכאוס הגדול של חדר המיון, את מצליחה לעזור לחולה ולהקל את הכאב שלו וגם את החרדה באופן מידי".
אחרי תקופה שבה חיפשה את דרכה בתחום הרפואה, ואחרי התנדבות באוגנדה, הגיעה ד"ר מרחום למה שהיא מכנה "הבית שלי" המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים שיבא שבתל השומר. שיחה עמה אינה מסגירה את האינטנסיביות שבה מתנהלת עבודתה. היא בת 38, רווקה, דיבורה רגוע והיא מרבה לחייך ולהאיר פנים, אך מאחורי החזות הרגועה מסתתרת רופאה נחושה שכולנו היינו רוצים שתזנק ממקומה ברגע שמישהו קורא: "יש רופא באולם?"
"מיטות ותקנים, תקנים ומיטות"
בעיצומו של החורף האחרון, ב-1 בפברואר 2015, יום ראשון, נשבר שיא בחדר המיון בשיבא, עם תפוסה של כ-350%. מי שהגיע למיון נאלץ להמתין לעתים עד תשע שעות לפני שזכה לראות רופא. "זה פיגוע המוני", אמרה באותו יום בתסכול ד"ר דורית טקס-מנובה, סגנית מנהל בית החולים. "מה אני אגיד לאנשים? לכו תמותו בבית כי מדינת ישראל לא יכולה להציע לכם טיפול?"
העומס בחדרי המיון אינו דבר חדש. על פי נתונים שפרסם השנה משרד הבריאות, השהייה הממוצעת במיון בשנת 2013 הייתה 3.49 שעות. מדובר בעלייה לעומת שנת 2012, שבה הזמן הממוצע היה 3.8 שעות המתנה. החורף האחרון, המראות של המטופלים הממתינים על האמבולנסים ובמסדרונות המיון, מבטיחים שגם השנה, ובוודאי גם בשנה הבאה, נאלץ להמתין זמן רב מהרגע שבו נגיע לבית החולים ועד שנראה רופא.
"מיטות ותקנים, תקנים ומיטות", חוזרת ד"ר מרחום על מה שחסר במערכת הבריאות הציבורית. "אין סיבה שרופא אחד יצטרך לטפל ב-20 חולים בכל רגע נתון. בחורף היו 25 חולים בבת אחת לרופא באגף. פה אנחנו נופלים. זה עצוב, זה מתסכל. בכל פעם שבאים אלינו בטענות, אני אומרת שזה לא אנחנו. אורתופד במיון עובד במצב של 30 חולים שממתינים לו ברגע נתון. מי שמשלם את המחיר זה המטופלים. לא ייתכן שבישראל אישה בת 90 תמתין שעות על מיטת חדר המיון לראות רופא".
אחת הדרכים שבהן מנסים במערכת הבריאות לפעול לקיצור זמני ההמתנה הללו היא על ידי הכשרת מתמחים ברפואה דחופה. "בישראל, עד לפני 15 שנה לא הייתה התמחות ברפואה כזאת", הסביר ד"ר אבי עירוני, סגן מנהל המחלקה לרפואה דחופה בשיבא. "מי שאייש את המיון היו רופאים שמגיעים ממחלקות אחרות ומתמודדים עם המקרים השונים, בלי שום הדרכה. אם היו אלה מצבים רפואיים שהם מכירים, הם היו מטפלים, אם לא מעבירים את המטופל לרופא המתאים".
בשנת 2001 אושרה ההתמחות ברפואה דחופה כהתמחות על. רופאים שעבדו במקצועות כמו רפואה פנימית או כירורגיה במשך כמה שנים, היו יכולים לעשות התמחות נוספת של שנתיים וחצי ולקבל תואר מומחה ברפואה דחופה. ב-2011 אושר מסלול התמחות הבסיס ברפואה דחופה. מי שאחראית לשינוי הזה יותר מכול היא ד"ר מרחום, שבעוד כמה חודשים תהפוך לרופאה הראשונה בישראל שמסיימת את ההתמחות הספציפית הזאת.
"רפואה דחופה עוסקת בכל הדברים שמגיעים לבית חולים", ציין ד"ר עירוני. "החל מחבלות, טראומה, תאונות דרכים, עבור לחולים במצבי חירום כמו התקף לב, זיהומים ושבץ, וכלה במצבים של מצוקות נפשיות ובכל המקרים שבהם אנשים לא יודעים מה לעשות ומגיעים למיון. השאיפה היא שרופאים לרפואה דחופה יחזיקו את המחלקה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע".
"החזון של ההתמחות הזאת הוא שהמומחים ידעו לטפל במגוון פניות, מה שיצמצם את משך ההמתנה", הוסיף ד"ר עירוני. "לדוגמה, אם מישהו מגיע בעקבות נפילה, ואחת הסיבות לנפילה היא איבוד הכרה, וכתוצאה מהנפילה הוא נחבל ביד - רופא אחד יראה את כל התמונה ויטפל בו מההתחלה עד הסוף".
"כשהלכתי ללמוד רפואה לא ידעתי בכלל מה זה רפואה דחופה", נזכרה ד"ר מרחום. "רציתי להיות רופאת ילדים. בסטאז' הבנתי שקשה לי לראות ילדים חולים. זה היה קורע לב. החלטתי לקחת פסק זמן כדי להבין מה אני רוצה. לדעתי, דברים לא קורים במקרה. פגשתי חברה שעובדת איתי וסיפרה על רופאה שנוסעת לאוגנדה ואני תמיד חלמתי להתנדב כרופאה. הגעתי אליה, נסעתי אחריה והייתי שם חצי שנה".
שם מצאה מרחום יעד חדש להתמחות רפואת טיולים. "התחלתי התמחות במרכז לרפואת מטיילים ומחלות טרופיות, אבל שם היה לי קשה עם האיטיות של הדברים. יום אחד פגשתי את ד"ר ג'קי אור (מנהל המחלקה לרפואה דחופה בשיבא - מ"ש) וסיפרתי לו על התסכולים שלי. אז הוא אמר לי 'בואי אלינו, נפתח מסלול התמחות'".
הפגישה בין השניים התקיימה בסוף 2011, ובאותה שנה אישרה המועצה המדעית את המסלול. רק בישראל היה הרעיון לפתוח מסלול כזה חדשני. בעולם נהוג שרופאים מתמחים ברפואה דחופה. בארצות הברית, למשל, המסלול קיים כבר משנות ה-60.
עושים סדר בבלגן
"התאהבתי באותו הרגע", שחזרה ד"ר מרחום את הפעם הראשונה שהגיעה למשמרת בחדר המיון בשיבא. "קצב העבודה הוא מה שמשך אותי. זה נראה כמו בלגן אחד שלם אבל עם הזמן את לומדת לעשות סדר בבלגן הזה ולדעת מי החולה הדחוף שדורש את הטיפול שלך ומי פחות. יש אפשרות בזמן קצר מאוד להשפיע בצורה משמעותית על המטופל. זה מדהים. את מגיעה לקשר מאוד אינטימי עם המטופל בזמן מאוד קצר ומצליחה בהרבה מקרים להקל את מכאוביו ואת התסכולים שלו. זה מאוד ייחודי לרפואה דחופה".
"נוסף על כך, זאת לא רפואה שהולכת לעומק, אלא לרוחב", אמרה בעיניים בורקות. "יש את האפשרות לעסוק ברפואה פנימית, בכירורגיה, באורתופדיה - את רופאה שיודעת הכול ויכולה לעזור לכל מגוון החולים. אני חושבת שזאת הרפואה האמיתית. אם זה באופן שבו את מקלה את הסבל באופן מידי ואם באבחון ובהפניה למה שיעזור לחולה בסופו של דבר".
"לא לוקחת איתי את הסיפורים"
בחדר המיון לא חסרים רגעים קשים. "יש חולים אונקולוגיים צעירים שמגיעים אלינו, שזה דבר קורע לב, לראות משפחה שמתמודדת עם חולה סופני. אנחנו נתקלים בזה כמעט בכל יום. את יכולה להקל על המטופל עצמו, להקל על המשפחה כמה שאפשר. אני יודעת שנתתי להם נחמה מסוימת, מקום בטוח, אני מכניסה את כל המשפחה אל מאחורי וילון או לחדר הלם פנוי כדי שיהיה להם זמן לסעוד את המטופל ולהיות איתו ברגעים האחרונים. זאת הנחמה שלי".
שני מקרים זכורים לה במיוחד: "באחד הלילות הגיע אלינו אדם מבוגר שנפטר במיון. הבת שלו, שלא הייתה איתו בקשר שנים רבות, הגיעה כדי להיפרד ולא הספיקה. הבכי שלה היה קורע לב. מיד התקשרתי לאבא שלי. במקרה אחר הגיעה חולה אונקולוגית סופנית שהייתה בת גילי. היא לוותה באחיה, שהיה ממש קרוע ממצבה. מיד התקשרתי לאחי".
למרות הסיפורים הקשים, היא מצליחה, לדבריה, להשאיר אותם בחדר המיון. "אני יוצאת מהמיון בסוף משמרת, מורידה את תחפושת הרופאה ולא לוקחת איתי את הסיפורים. מצד שני אני לא רואה סרטים טראגיים, רק קומדיות מטופשות. אני רואה כל כך הרבה עצב וטרגדיות ביום-יום, שמשחקי הכס אני לא מסוגלת לראות".
יום ראשון אחר הצהריים, חדר המיון בשיבא כמרקחה. קרובי משפחה ממתינים בתור ארוך ליד דלפק הקבלה, אישה קשישה שוכבת על מיטה במסדרון ומביטה בעיניים כלות על המהומה מסביב. "לא היה לי זמן לצאת להשתין. אם מטופל חביב לא היה מביא לי קפה, לא הייתי שותה", סיפר ד"ר עירוני. "בכל רגע נתון יש לי חמישה חולים שלא הספקתי להגיע אליהם. "כל בית חולים פקוק. אין לאן להעביר את החולים, המחלקות לא ערוכות לקלוט מטופלים נוספים. כל הזמן יש אווירה של לחץ, שבו אתה צריך לעבוד מהר, להחליט מהר, להימנע מטעויות רפואיות ותוך כדי לשמור על יחס אנושי כלפי אנשים שנמצאים בשעות הכי קשות שלהם".
ד"ר מרחום הוסיפה וסיפרה: "יש רגעים שאת מוצפת. את מרגישה שאת עוד רגע נחנקת. כבר שעות שלא עצרת לרגע. זה קורה ב-14:00 בצהריים, וזה קורה ב-4:00 לפנות בוקר. כשמישהו לוחץ עליך ולא מניח לך, את יכולה לצאת משלוותך. אבל זה הבית שלי, ולפעמים אומרת למטופלים 'תנו לי כמה דקות, אם אתם רוצים את תשומת הלב שלי, אני צריכה רגע לאכול'. אני מקבלת ממטופלים קפה, חטיפים, מרקים. רובם יודעים להעריך. לפעמים זועמים עלינו, אבל זה המיעוט. אומרים שאין לשפוט אדם בכעסו. כשאדם כאוב, או כשרואה את האדם האהוב עליו סובל, לפעמים זה יוצא מכלל שליטה".
אין ספק שחדרי המיון בבתי החולים בישראל נאנקים תחת העומס. מי שמשלם את המחיר בסופו של דבר הם החולה ובני משפחתו. מאז החל לפעול, הצטרפו 51 מתמחים חדשים להתמחות הבסיס ברפואה הדחופה בבתי חולים שונים ברחבי הארץ. על פי ד"ר מרחום, "הכי קל להרים ידיים. אבל אני אוהבת את מה שאני עושה. הזכות לעזור היא אדירה וגם במקרים שבהם לא הצלחנו לעזור יש נחמה בכך שהצלחנו להקל עליהם. אין לנו שליטה על גורלו של אדם, והעובדה שאת שם להקל עליו ועל המשפחה שלו ברמה כלשהי זאת זכות. היכולת שלך להיות ברגעיו האחרונים של אדם זאת זכות. אני עשיתי את המיטב, נתתי את כל כולי".
לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com