מה עדיף - להיעלם ברגע או לקבל הזדמנות להיפרד?

    הפעם האחרונה שראיתי את דולב הייתה שבועיים לפני שהוא נהרג. אם הייתי יודעת שזה הערב האחרון שלנו יחד, לא הייתי נותנת לו להירדם מול הטלוויזיה

    מיכל קסטן קידר
    אף פעם לא הייתי טובה במעבר בין המוות לחיים. מיכל קסטן קידר (צילום: ראובן קסטרו)

    ישבנו בבריכה. אמנם השמש הנעימה שמחייכת למעלה רק מזכירה לי את המלחמה ואני כבר עמוק בתכנוני האזכרה של דולב, אבל הילדים משום מה מתעקשים להיות ילדים, ורוצים לבלות בילויי קיץ. אחרי ששחינו וקפצנו ואורי תקף את כל הבריכה ברובי מים בכל הגדלים, הלכנו לקיוסק לאכול ארטיק. אורי ישב עטוף במגבת בובספוג שלו, מלקק קרטיב לימון, חייך אלי כמגלה סוד חשוב, ואמר "אימא, גיליתי את המטרה בחיים". "נכון אורי, המטרה היא לבלות וליהנות כמה שיותר", חייכתי אליו ובעיקר לעצמי, שמחה שאני מצליחה לצחוק ולשמוח איתם כמו האימא שהייתי רוצה להיות. "לא אימא", תיקן אותי הילד, בן שבע: "המטרה בחיים היא לשרוד".

    המוות הוא דבר יחסי. כלומר, לא המוות עצמו, אלא הדרך שבה אתה מגיע אליו. יש שמתים בפתאומיות (תת-קבוצה הידועה בכינויה "הרגע היה"), ויש שמגיעים אליו אחרי שנים ארוכות של הכנה והידרדרות, עד שהם זוחלים אליו מיוזמתם.

    לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

    (תוכן מקודם)

    לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה

    דולב שייך לקטגוריה הראשונה. הרגע היה. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בביקור קצר שלו בבית, כמעט שבועיים לפני שנהרג. אני לא הייתי בבית אחר הצהריים. שוב ביליתי יום שלם בבית החולים סורוקה, עם אימא שלי. ההורים של דולב שמרו על הילדים ואני כל כך קיוויתי שעד שאגיע הביתה הילדים כבר יהיו עמוק במיטות. אף פעם לא הייתי טובה במעבר בין המוות לחיים. רגע אחד במחלקה מלאה בחולים מחוברים למכונות הנשמה ולמוניטורים מצפצפים, ורגע אחרי במקלחת עם הילדים. זה לא עזר שבטעות קניתי להם סבון בריח של ספטול, חומר החיטוי הכחול שהייתי מתקרצפת בו ביציאה מהמחלקה. אז באותו ערב התעכבתי בכוונה, נסעתי 80 קמ"ש בכביש 6, מחשבת זמנים ומחכה שהילדים כבר ישנו ואוכל להתחבק בשקט עם דולב, שכבר הודיע לי שהוא בדרך הביתה.

    אבל הילדים לא רצו לישון באותו ערב. נפגשנו בכניסה לבית, פתחנו את הדלת, וראינו שלושה ילדים ערים מאוד מחכים לנו על השטיח. אני כמובן כעסתי על הערב המבוזבז, כי לא ידעתי שקיבלנו הזדמנות אחרונה, והילדים זכו לצחוק ולהתפנק עם אבא שלהם עוד פעם אחת לפני שיהפוך ל"הרגע היה". כנראה שאם הייתי יודעת שזה הערב האחרון שלנו, לא הייתי נותנת לו להירדם על הספה מול החדשות, ולא הייתי אומרת שיש לי כאב ראש ושלא בא לי, והיינו נפרדים כמו שצריך, למרות שאני לא בטוחה איך אפשר להיפרד, גם אם יודעים שזו פרידה לתמיד.

    הזדמנות אחרונה לצחוק ולהתפנק עם אבא. דולב קידר

    בניגוד לדולב, שנעלם לי בוקר אחד בלי הכנה מראש, אימא שלי נפרדת מאתנו כבר 12 שנה. מחלה ניוונית שגומרת אותה לאט-לאט. קודם אי-אפשר לאכול, אחר כך גם לא לנשום, ואז מתחברים למכונה ואי-אפשר לדבר או ללכת. 12 שנה שאנחנו יודעים שמתישהו יגיע הסוף, וצריך לנצל כל רגע כדי להיות ביחד ולדבר ולצחוק ולחיות, רגע לפני שמפסיקים. אבל 12 שנה זה זמן ארוך מדי לפרידה. אי-אפשר לחיות כל רגע בחיים כאילו הוא הרגע האחרון, כי האנרגיה נגמרת מהר. בשנה הראשונה משתדלים, אחר כך מנסים, ועם הזמן חוזרים לחיים רגילים, כשכל הזמן המוות מבצבץ בפינת החדר, לפעמים נוכח יותר ולפעמים אנחנו מצליחים לדחוק אותו למסדרון.

    ואז אלוהים החליט שאימא שלי חזקה מדי. היא הצליחה להדוף בינתיים את כל ניסיונותיו לחסל אותה, אז הוא החליט לצאת למבצע חיסול סופי וגזר עליה גם סרטן. דווקא עכשיו, כשכולנו חלשים ועייפים מהניסיון לנשום אחרי הקיץ האחרון, המוות הרים את ראשו, עזב את פינת החדר והתיישב לאימא שלי על המיטה. ולנו כבר אין כוח להדוף אותו בחזרה. וגם אין לנו כוחות לחזור לחיות כאילו כל רגע הוא הרגע האחרון, אף שהפעם זה כנראה נכון.

    מה עדיף - להיעלם ברגע או לקבל הזדמנות להיפרד? אני מכירה זוגות שכשהיה ברור שהסוף הגיע, ישבו ודיברו ימים ארוכים. תכננו את עתיד הילדים ונזכרו בכל הזיכרונות המשותפים. וזה היה מאוד עוזר לי, כי מלא בדיחות וסיפורים נמחקו לי, והיחיד שיכול להשלים לי פרטים זה דולב. ספר זיכרונות שלם הוא לקח איתו לקבר. מצד שני ידיעה מראש שהפרידה מתקרבת מייסרת לא פחות מהפרידה עצמה. ובסוף זה לא משנה. המוות תמיד מפתיע אותך, גם אם הוא יושב בפינת החדר כבר יותר מעשר שנים, קורא עיתון ומחכה.

    בשנה שעברה אימא שלי כבר הייתה מאושפזת במצב של קריסת מערכות, ואף אחד לא חשב שהיא תתאושש. ישבנו כולנו לצדה, רצינו להיות איתה ברגעיה האחרונים. דולב הגיע במיוחד מאילת להיות אתנו, להיות איתי. הוא ראה כמה עישנתי בגללה ואמר לי "עצוב לי לחשוב על הילדים שלנו קוברים אותך בגיל צעיר". ואז היא התאוששה. שבוע אחרי שהשתחררה מבית החולים, דווקא דולב נהרג.


    בארבע בבוקר ביום ההלוויה ישבתי לכתוב את ההספד. בטעות כתבתי הספד אחר. כתבתי הספד לאימא שלי, הספד שאני מנסחת בראש כבר שבע שנים. רק אחרי רבע שעה של עבודה נזכרתי שאני צריכה לכתוב הספד לבעלי, ולא לאימא. שאלוהים קצת התבלבל. כל השבעה המשכתי להתבלבל. חיפשתי במבטי את דולב, עובר בין המנחמים עם מגש פירות, ניגש אלי לחבק אותי כי אני מסכנה, כי אימא שלי מתה. אני בטוחה שגם אימא שלי הייתה רוצה שזה יהיה הפוך. שאלוהים יחליט לקחת אותה ולהשאיר לבת שלה את אהובה. כי אמהות עושות דברים כאלה בשביל הילדות שלהן. אבל אף אחד לא שאל אותנו.

    ועכשיו גם היא גוססת. בשבוע שעבר נורא רציתי פתאום שאימא תבוא לקבר של דולב, רגע לפני שגם היא איננה. בהתחלה חשבתי שזה בשבילה. שבתור אימא היא בטוח רוצה לבקר בקבר של בעלי. ואז הבנתי שאני לא כזאת נחמדה וחושבת על אחרים ועליה, אלא על עצמי. ולי זה נהיה קשה שאימא שלי מעולם לה הייתה חלק מהאסון שלי. לא ניחמה אותי, לא חיבקה אותי, לא הייתה בהלוויה, ואפילו מעולם לא הייתה בקבר של דולב. אבל נראה לי שאלוהים מתעלל בה ובאבא שלי מספיק, ואני לא צריכה להוסיף לזה את הרגשות הילדותיים שלי. אז גירשתי את המחשבה הזאת מהראש. אני אראה לה תמונה של הקבר. זה מספיק.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully