השולחן העגול של אובמה: הסכם הגרעין יעצב מחדש את האזור?

(צפו בריאיון עם דני אילון)

תאריך היעד להשגת הסכם הגרעין בין איראן לבין קבוצת שש המעצמות הולך ומתקרב. באופן רשמי, הצדדים אמורים לסיים את המשא ומתן ביניהם עד 30 ביוני, כלומר בעוד קצת יותר משבוע. בפועל, ייתכן שכמו בפעמים קודמות, השיחות יתארכו בימים ספורים, כאשר הדד-ליין האמיתי במקרה הזה יהיה 9 ביולי, התאריך האחרון שבו נשיא ארצות הברית ברק אובמה יכול להביא הסכם גרעין לאישור הקונגרס מבלי שהמחוקקים יוכלו לדרוש תקופת עיון ארוכה בפרטיו.

ההערכה הרווחת בעת הזו בוושינגטון, בטהראן וגם בירושלים, היא שלמרות הקשיים שעוד נותרו, הסכם הגרעין אכן יושג. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר לפני כשבועיים כי במסגרת השיחות המתנהלות כעת, מדינות המערב "נותנות לאיראן עוד ועוד ויתורים", שמגבירים את הסבירות להסכם, שכן לדברי נתניהו, האיראנים מקבלים כל מה שיכלו לבקש. בין אם הפרשנות של נתניהו נכונה או לא, אין ספק שגם האיראנים וגם האמריקנים מבינים כי סבב השיחות הנוכחי עשוי להיות הזדמנות אחרונה בהחלט.

אלוף (מיל') עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן, אמר לפני כמה שנים בריאיון לתכנית "עובדה" כי בכל הנוגע למודיעין על הגרעין האיראני, החלק הקל הוא השגת מודיעין טכני – כמה צנטריפוגות יש, באיזה קצב הן פועלות וכמה עוד יותקנו בעתיד – ואילו החלק הקשה יותר הוא להיכנס לראשם של המנהיגים ולשאול מה הם בעצם רוצים להשיג. ומה שנכון לגבי מנהיגי איראן נכון שבעתיים לגבי נשיא ארצות הברית. גם אם יש לישראל יכולת להבין בדיוק מה קורה בשיחות הגרעין, עד לרמת הפסיק – אולי בזכות תוכנות ריגול כאלה ואחרות, כפי שפורסם לאחרונה – אין זה אומר שהיא יכולה לדעת בוודאות לאן חותר הממשל האמריקני, ומה בעצם הוא מנסה להשיג בשיחות הללו עם איראן.

בשנים האחרונות נשמעו הסברים רבים למדיניות שבה בחר אובמה כלפי איראן. מבקריו מימין האשימו אותו בניסיון מכוון לחזק את איראן תוך הפקרת ישראל, וההסברים ההזויים מביניהם – כמו למשל זה של שגריר ישראל לשעבר בוושינגטון, מייקל אורן – תלו זאת בחינוך המוסלמי שקיבל כילד באינדונזיה. תומכיו משמאל, לעומת זאת, ניסו ועדיין מנסים להציג את ההסכם המתגבש עם איראן כדרך היעילה, הבטוחה והחכמה ביותר למנוע מאיראן נשק גרעיני מצד אחד, ולמנוע מלחמה מסוכנת במזרח התיכון מצד שני. במרחב שבין הטענות הללו נמצאים הסברים מעניינים ומורכבים יותר, המתבססים על ניתוח עובדתי של המדיניות האמריקנית.

תיאוריה אחת בנוגע לצעדיו של אובמה כלפי איראן, שהצליחה לעורר עניין רב בחודשים האחרונים, היא זו של מייקל דוראן, בכיר לשעבר בממשל בוש וכיום חוקר במכון האדסון בוושינגטון. דוראן פרסם בפברואר השנה מאמר באורך 9,000 מילה ובו טען כי ממשל אובמה מקדם באופן עקבי מאז שנת 2009 מדיניות שמטרתה להוביל לפיוס ונרמול של היחסים בין ארצות הברית לאיראן, תוך הפיכתה של איראן לשותפה לגיטימית של ארצות הברית במזרח התיכון.

דוראן הסביר במאמרו כי אובמה נכנס לבית הלבן עם שאיפה ברורה להביא לפריצת דרך היסטורית ביחסי איראן-ארצות הברית על סמך רעיונות בדבר נכונות איראנית לפשרה גדולה עם ארצות הברית, שהסתובבו בוושינגטון כבר משנת 2006. הביטוי הראשון לכך, על פי התזה של דוראן, היה בשנת 2009, כאשר רבבות צעירים איראנים יצאו להפגין ברחובות המדינה נגד זיוף תוצאות הבחירות לטובתו של הנשיא דאז, מחמוד אחמדיניג'אד. אובמה, ששנתיים לאחר מכן קרא בשידור חי לנשיא מצרים, חוסני מובארק, להתפטר מתפקידו בשל ההפגנות בכיכר תחריר, שמר על שתיקה כמעט מוחלטת בכל הנוגע להפגנות באיראן, וסירב להביע תמיכה במפגינים הצעירים שדרשו חירות, דמוקרטיה והתקרבות למערב. זה היה המקרה הראשון, ולא האחרון, שבו התנכר ממשל אובמה לערכים שלו עצמו,כדי לא לפגוע במאמצים לשינוי ביחסים עם איראן.

דוראן פירט בהמשך כיצד לצד הטלת הסנקציות הכלכליות הקשות על איראן, שנועדו לדברי אובמה לגרום לאיראן לשוב לשולחן המשא ומתן, הממשל האמריקני עשה כמעט כל דבר אפשרי כדי להימנע מעימות עם איראן ברמה האזורית. כך למשל בסוריה, ששם הממשל נמנע בעקביות מכל סוג של התערבות שתטה את הכף נגד שלטונו הרצחני של בשאר אסד, גם לאחר שזה הפר את ה"קו האדום" שסימן אובמה בנושא שימוש בנשק כימי. דוראן מצביע גם על העובדה שבניגוד לרושם המקובל, ההתקרבות ביחסי איראן-ארצות הברית לא החלה עם בחירתו של נשיא איראן המתון לכאורה חסן רוחאני בקיץ 2013, אלא עוד בקיץ 2012, כאשר באיראן עדיין שלט אחמדינג'אד. הפגישה הראשונה בין פקיד אמריקני בכיר לבין בכירים איראנים במסגרת הערוץ החשאי של שיחות הגרעין התקיימה כבר ביולי 2012.

בשיחה עם וואלה!NEWS השבוע אמר דוראן כי חשוב לו למנוע פרשנויות שגויות של המאמר שלו, שחלקן אף הופיעו בתקשורת הישראלית. "התזה שלי אינה שאובמה מחליף את סעודיה באיראן כשותפה העיקרית שלנו במזרח התיכון, או שהוא להוט להפוך את איראן לבעלת הברית המובילה של ארצות הברית. הטיעון שלי הוא שאובמה נטש במכוון מאז שנת 2009 את המדיניות הברורה של ממשל בוש וממשלים קודמים לבודד את איראן ולמנוע ממנה לצבור עוצמה, לטובת מדיניות של הפיכת איראן לשותפה לגיטימית במזרח התיכון, לצד מדינות אחרות, שיש לה תפקיד משמעותי".

דוראן הוסיף כי "במשך שנים רבות, אפשר היה לתאר את מדיניות החוץ של ארצות הברית במזרח התיכון כשולחן עם שני קצוות – יש את בעלי הברית שלנו באזור, ויש את האויבים שלהם ושלנו. אובמה רוצה ליצור במזרח התיכון 'שולחן עגול', שכולם מוזמנים לשבת בו ואין בו עדיפות לאף אחד. מבחינתו, איראן והמדינות הסוניות צריכות לדון ביחד על המצב בסוריה, ישראל צריכה לדבר עם קטאר וטורקיה על המצב בעזה, באיראן ובסעודיה צריכות לפתור יחדיו את המשבר בתימן וכדומה".

"בעבר, נשיא אמריקני היה אומר – איראן צריכה להפסיק להתערב בנעשה בסוריה ובלבנון. איראן צריכה לחדול מפעולותיה בתימן, או שהיא תשלם על כך. קטאר צריכה להפסיק לתמוך במערך הצבאי של חמאס ברצועת עזה. אבל ממשל אובמה מסרב להסתכל על המזרח התיכון כ'הצד שלנו' ו'הצד שלהם', ומתעקש שאפשר ליצור שולחן עגול". דוגמה הזויה מעט לתפיסת העולם הזו הייתה מאמר מערכת שפורסם השנה בעיתון "ניו יורק טיימס", שמאמרי המערכת שלו לרוב תומכים במדיניות החוץ של אובמה, ובו קריאה לערב הסעודית ולמדינות הסוניות לשתף פעולה עם איראן במאבק נגד ההתחממות הגלובלית.

השאיפה להביא את איראן לשולחן העגול, אומר דוראן, הובילה את ממשל אובמה לקבל את אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר, וגם המוכחשות ביותר מצד הממשל עצמו – ההחלטה לשתף פעולה בפועל, ללא הודאה בקול רם, עם איראן ועם המיליציות השיעיות הנאמנות לה במאבק נגד דאעש. "הממשל מקפיד לומר שארצות הברית לא עובדת עם טהראן. אבל אי אפשר להסוות את התיאום ביניהן", הוא קובע. התוצאה של שיתוף הפעולה הזה היא השתלטות הולכת וגוברת של איראן השיעית על חלקים גדולים מעיראק, מה שגורם לאוכלוסייה הסונית במדינה לפתח הזדהות עם דאעש, שמצטייר ככוח היחיד המסוגל לבלום את המיליציות השיעיות הרצחניות.

"מאז חודש פברואר, אז פרסמתי את המאמר, לא ראיתי שום צעד שאובמה נקט כלפי איראן שסותר את התזה המרכזית", אמר דוראן השבוע. אחת הטענות שעלו נגד המאמר היא שדווקא בתימן, הזירה החדשה שבה איראן פועלת לערער את היציבות, הממשל האמריקני נתן גיבוי לקואליציה הערבית נגד איראן. מרטין אינדיק, לשעבר השליח המיוחד של אובמה למשא ומתן הישראלי-פלסטיני, "עקץ" את דוראן בטוויטר, ואמר כי הסיוע של ממשל אובמה לקואליציה הערבית סותר את התזה שלו. כיום, כמה חודשים לאחר שהחלה הלחימה בתימן, דוראן טוען כי בפועל, האירועים במדינה דווקא מוכיחים את צדקת התזה שלו.

"בוא נסתכל קודם כול על איך המלחמה בתימן התחילה. הסעודים קיבלו החלטה לגבש קואליציה ערבית ולהפציץ בתימן, והם עשו את זה בלי להודיע לאמריקנים. מפקד פיקוד המרכז שלנו הודה שקיבלנו התראה מהסעודים בטווח של בערך שעה בלבד לפני תחילת ההפצצות. זו עדות לחוסר האמון של בעלי הברית שלנו במפרץ כלפי הממשל בכל הנוגע לאיראן. אחרי שכבר הודיעו לנו, ארצות הברית אמנם תרמה קצת מודיעין לקואליציה הערבית, אבל בזה הדברים הסתכמו. זה דומה מאוד למה שממשל אובמה עושה בסוריה עם האופוזיציה המתונה – תומך בהם, אבל בצורה כמעט חסרת משמעות, כדי חס וחלילה לא לסכן את שלטונו של אסד, כי זה הרי יפגע במאמצים לנורמליזציה ולפיוס עם האיראנים. אובמה, בל נשכח, שלח מכתב בנושא לחמינאי ואמר לו – אני לא אפיל את אסד".

טענה נוספת שעלתה נגד התזה של דוראן היא שאובמה אינו נוהג לקשר בין סוגיות שונות במדיניות החוץ שלו. כך למשל, בסתיו 2013 ובחורף 2014, ניהל ממשל אובמה שיחות עם איראן בנושא הגרעין, ובמקביל גם משא ומתן ישראלי-פלסטיני. כאשר בכירי הממשל נשאלו על ידי עיתונאים בישראל מה הם בדיוק קשרי הגומלין בין שני התהליכים, תשובתם הייתה תמיד זהה – אין כל קשר, "מדובר בשני נושאים חשובים ונפרדים לחלוטין". לאוזניים ישראליות, הטענה הזו נשמעה מוזרה מאוד.

דוראן אומר כי "יש מי שטוענים שאובמה, שהוא בעל השכלה משפטית, פועל כמו עורך דין, במובן הזה שעבורו כל 'תיק' במדיניות החוץ הוא נפרד לחלוטין מה'תיקים' האחרים. לדעתי זו טעות לראות כך את הדברים, כי עובדה שבסוריה, הממשל החליט להשלים במשך זמן רב עם משטר האימים של אסד, כדי לא לסכן את התהליך שהתנהל מול איראן. מעניין לשים לב גם איך בתקופות בהן המחלוקת עם נתניהו בנושא האיראני הופכת לקריטית, הממשל פתאום מדגיש את הנושא הישראלי-פלסטיני".

מיותר לציין שלא כולם בוושינגטון מקבלים את התיאוריה המורכבת של דוראן. אילן גולדנברג, פקיד בכיר לשעבר במחלקת המדינה ובפנטגון שעסק במשך שלוש שנים בנושא האיראני, אמר לוואלה!NEWS בתחילת השנה כי מבחינת אובמה, היעד המרכזי והיחיד של הממשל מול איראן הוא הסרת האיום הגרעיני. עם זאת, גולדנברג הודה שלצד האפשרות הקורצת לצמצם משמעותית את יכולותיה של איראן בתחום הזה ולכבול אותה בהסכם שיהיה תקף לשנים רבות, את הבית הלבן מעסיקה גם השאלה מי ישלוט ברפובליקה האיסלאמית בעתיד: "איראן לא השתנתה בלילה אחד, והיא לא הפכה בעקבות בחירת רוחאני לחברה או בעלת ברית שלנו. אבל בהסתכלות לטווח הארוך, יש חשיבות לחיזוק הגורמים המתונים יותר במדינה, שאיתם אפשר יהיה לבנות לאורך זמן שיתופי פעולה. כישלון של המגעים כרגע עשוי להפוך את האופציה הזו לבלתי-אפשרית".

העיתונאית לורה רוזן מאתר "אל-מוניטור" מסקרת את שיחות הגרעין באופן הדוק ואינטנסיבי מאז תחילתו של התהליך. היא סיקרה כמעט את כל סבבי השיחות בין איראן למעצמות, והייתה חתומה על חשיפת הערוץ החשאי שהתקיים במשך יותר משנה בין איראן לארצות הברית. בשיחה עם וואלה!NEWS השבוע היא אמרה כי בהסתמך על הסיקור שלה, היא סבורה ש"אין בבית הלבן אמונה שיהיה פיוס גדול עם איראן. זה נכון שלצד המשא ומתן הגרעיני יש שיחות מוגבלות מאוד בין זריף וקרי על תימן, או קצת על עיראק, אבל אין שום תיאום, והאיראנים שאחראים על המדיניות האזורית הם לא ממשרד החוץ, כלומר לא מהגוף האיראני שמשתתף בשיחות הגרעין. האיראנים כל הזמן מדגישים שמלבד שיחות הגרעין, שמשרתות מטרה מאוד מסוימת, אין אישור לדבר עם ארצות הברית. מנקודת מבטם הנושא הגרעיני מבודד משאר הנושאים, וזו גם הגישה האמריקנית".

על הטענות לפיהן אובמה מנסה לפייס את איראן בכל מחיר היא אומרת כי "זו הגזמה. זה משהו שאנשים מסוימים משמיעים נגד אובמה כבר זמן רב". כעדות לכך שאלה לא פני הדברים, היא מציינת שבמקרים רבים לאורך המשא ומתן הגרעיני, סבבי השיחות התארכו ברגע האחרון ומועד החתימה על נייר מסכם נדחה ונדחה, בשל מחלוקות של ממש בחדר הדיונים. "הסיבה שזה לקח כל כך הרבה סבבים והוארך שוב ושוב, היא בגלל שקבוצת המעצמות לא נכנעה ולא נסוגה מהעמדות שלה, ואילו לאיראנים לקח זמן להפנים את זה.

האיראנים היו צריכים להבין שהקו האדום של 'טווח פריצה' של שנה לפחות הוא אמיתי, וכאשר הם הפנימו את הנקודה הזו, הושגה התקדמות אמיתית. אבל זה לא שארצות הברית דרשה בהתחלה שנתיים ואז התפשרה על שנה. האיראנים הם אלה שהפנימו את הדרישה האמריקנית לטווח פריצה של שנה לפחות".

רוזן מציינת בהקשר הזה נאום של סגן הנשיא, ג'ו ביידן, מהחודש שעבר, בו התייחס ביידן לטענות כאילו ארצות הברית "מהמרת" על עתיד ורוד ביחסים עם איראן. "ביידן אמר בפירוש - ההסכם הזה אינו הימור על כך שאיראן תשנה את טבעה", היא אומרת. ואכן, סגן הנשיא הבהיר בנאומו כי "יש ויכוח משמעותי באיראן על עתידה של המדינה, אבל הוויכוח הזה מתנהל בתוך איראן. הוא לא חלק מההסכם שאנחנו עובדים עליו". הוא הוסיף כי "אנחנו פועלים נגד המעשים של איראן שמערערים את היציבות באזור, ואנחנו מטילים סנקציות על פעילות הטרור של איראן". הסנקציות הקשורות לפעילות הטרור של איראן לא יוסרו במסגרת הסכם הגרעין, אלא רק סנקציות הקשורות לתכנית הגרעין שלה, וזאת בתמורה לצעדים קונקרטיים שלה בתחום הגרעיני.

ביידן התייחס בנאומו באופן ספציפי לטענות מהימין כי אובמה 'מכתיר' את איראן לשליטה החדשה במזרח התיכון, בין אם בטעות או במכוון, והשיב כי "עם או בלי הסכם, איראן לא תשלוט במזרח התיכון. האנשים במזרח התיכון לא רוצים שאף אחד אחר ישלוט בהם – לא איראן, לא אנחנו, לא אף אחד. הסכם הגרעין דווקא יחזק את המאמצים שלנו להדוף ניסיונות התערבות ותוקפנות של איראן. עד כמה שאיראן מסוכנת כיום, רק דמיינו כמה מסוכנת היא תהיה עם נשק גרעיני. זו גם הסיבה שבמקביל לעבודה על ההסכם הזה, אנחנו מעמיקים את שיתוף הפעולה שלנו עם ישראל ועם שותפינו באזור, כולל מדינות המפרץ".

בימים האחרונים, מוסיפה רוזן, מחלקת המדינה האמריקנית פרסמה את דוח הטרור השנתי שלה, הכולל כמדי שנה, האשמות קשות וחמורות נגד איראן על פעילות הטרור שלה וסיועה לאירגוני טרור ברחבי העולם. השר יובל שטייניץ אמר בתגובה לפרסום הדו"ח כי הוא מוכיח שהמשא ומתן הגרעיני לא גורם לאיראן למתן את מעשיה, אלא להיפך, להעמיק את פעילות הטרור שלה – וזו אמנם קביעה נכונה, אבל יש בה דווקא כדי לחזק את הטענות על כך שאין קשר בין מדיניותו של אובמה כלפי הגרעין האיראני, לבין מדיניותו הכללית יותר כלפי איראן בהקשר האזורי.

לצד הניתוחים הגיאו-אסטרטגיים, חשוב לזכור שאובמה הוא לא רק מדינאי, אלא גם פוליטיקאי עם שאיפות אישיות ורצון לעצב את המורשת שלו. דני איילון, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון, אמר בראיון לאולפן וואלה!NEWS כי להערכתו, המניע העיקרי מאחורי המדיניות של אובמה כלפי איראן הוא רצונו של הנשיא ליצור לעצמו מורשת ברורה בתחום מדיניות החוץ, אחרי שרוב היוזמות שנקט בתחום הזה נכשלו או התמסמסו לאורך שתי הכהונות שלו.

"אובמה חותר להסכם המסגרת עם איראן משום שהוא מחפש מורשת שתחפה על הכישלונות בסוגיות חוץ אחרות כמו אוקראינה וסין", הסביר איילון. "האמריקנים רוצים בהסכם יותר מהאיראנים ואפילו מהצרפתים, הם רצים קדימה והאיראנים יודעים את זה". ואם כבר במורשת עסקינן, איילון סבור שאובמה עדיין לא ויתר לגמרי גם על הנושא הישראלי-פלסטיני, ושאחרי השלמת ההסכם עם איראן, הוא ינסה לנצל את שנתו האחרונה בבית הלבן כדי ליצור פריצת דרך גם במסלול הזה.

על הקביעה של איילון כי ההסכם עם איראן יהווה את המורשת החשובה ביותר של אובמה בתחום מדיניות החוץ, מסכימים כל הצדדים לוויכוח. לעומת זאת, על השאלה איזו מן מורשת זו תהיה, קשה למצוא הסכמה בימים אלה, ובכל מקרה, התשובה עשויה להתגלות רק בעוד זמן רב.