לפני כמעט עשור, שיחקתי בהצגה עם בחור שלמד כמה שנים מתחתי ב"ניסן נתיב". ביום הראשון של החזרות הוא פנה אליי ואמר שכבוד בשבילו לשחק איתי, שאהב אותי מאוד בהצגות שראה כשהופעתי בחאן הירושלמי. זה החמיא לי, בירכתי אותו על סיום לימודיו ואמרתי לו שעוד כמה שנים אני הוא זה שאבקש ממנו חתימה, הוא גיחך ושאל אותי למה אני אומר את זה, אמרתי לו שהוא נולד לתאטרון, כי חוץ מכישרון, יש לו עיניים כחולות, שיער בלונדיני ושם משפחה מתאים. כי בתאטרון הישראלי, חוץ מכישרון, לא מזיק להיות מ"יפי הבלורית והתואר". עברו השנים והנה הוא על המסך ועל בימות התיאטרון, מגלם את הגיבור. לפחות את הגיבור כפי שמדמיין אותו התאטרון הישראלי.
אני חייב להודות שבשבוע האחרון היו רגעים שבהם שמחתי לאיד. נכון, שמחתי לאיד אל מול הסערה הזאת, אני מודה. מיד אחרי זה, כמו יהודי טוב, הרגשתי גם רגשות אשם. כאיש תרבות אתיופי וכן, שחור במדינת ישראל, הרגשתי לא פעם כצל, ולראות את קרב הענקים הזה, גורם לי לחשוב ולקוות שאחרי המלחמה תגיע אולי דממה ואחריה אולי סדר חדש. אולי ברחוב, אולי בפריפריה, אולי בתור לחידוש דרכונים, ישראל היא קיבוץ גלויות, אבל תקנו כרטיס לתיאטרון ואתם לגמרי תהיו באירופה, אפילו באירופה הקלאסית.
בעולם התרבות הישראלי, אין מבטא, אין צבעים וטעמים שונים, אין סיפורים אחרים, המנגינה היא אותה מנגינה. אומה של תקליט אחד שבור. מחזות קלאסיים שעולים שוב ושוב על בימות הארץ ולהבדיל מאירופה של היום שמאז הייתה אירופה הקלאסית כבר הספיקה להתקדם ולהתפתח, בישראל לא תראו "מדיאה" מרוקאית, לא "המלך ליר" עם מבטא ערבי, ולצערי הרב, אפילו לא "אותלו" שחור.
לפני שבוע הייתי בהרצאה של אדם מיוחד מאוד שהגיע לביקור בישראל, פרופסור אפרים יצחק שהגיע ארצה מאוניברסיטת פרינסטון. פרופסור יצחק הוא מומחה עולמי למקרא, לשפות שמיות, אחד המרצים המבוקשים בעולם. הוא נולד באתיופיה לאבא תימני ואמא אתיופית. כך ישבנו בערך 30 אנשים, רובם יוצאי אתיופיה וגמענו בשקיקה את סיפוריו. הוא סיפר לנו על התורה שבעל-פה שהייתה לביתא ישראל, על מגילות על חיי יצחק שמצא במנזר עתיק באתיופיה, ועוד סיפורים מרתקים. פרופסור יצחק הגיע במיוחד מארה"ב כדי לספר לנו על ההיסטוריה שלנו. אני בן 39 ופעם ראשונה שמצאתי לי גיבור, גם כי הוא קצת נראה כמוני, וגם כי כשהוא מספר על התרבות שלי, אני מרגיש חיבור וגאווה.
תרבות יכולה להיות זירת קרב, וגם שירת ההלל למנצחים, שפעמים רבות זאת התרבות שיש לנו כאן בארץ ישראל. האם תרבות היא להיות חלק מ"קליקה" שמאלצת אותך להשאיר מאחור את "האני" שלך, או כזאת שמעודדת אותך לחופש ביטוי ולהיות מה שאתה? על אף שמעולם לא נאמר באופן ישיר, כולם יודעים כי אם תעמוד בגאווה עם המבטא שלך והסיפור שלך, כנראה שתיבעט החוצה מהמועדון הסגור. אלו הדברים שנאמרים בין השורות, מאחורי הקלעים, כשאור הזרקורים כבה והקהל יוצא. חבר כבר אמר לי שאם אני רוצה להישאר בסביבה, אני צריך לשחק את המשחק. אבל במשחק הזה אני לא מעוניין.
התרבות הישראלית היא תולדה של חרדות ופחדים מהשונות. זהו הטקסט החבוי שעכשיו פתאום פורץ החוצה כמו לבה רותחת. תרבות שהיא צימאון לכוח, צימאון שקיים בכל האוכלוסיות והשכבות בישראל. אנחנו עם שמתקשה ללמוד מההיסטוריה ונכנע שוב ושוב לאותו יצר הרסני שבליבו הדרה ,הדרה והדרה.
אז אחרי הסערה התורנית, אולי יבוא הפעם סדר חדש, אולי נתחיל להשקיע אנרגיות בבנייה ולא במלחמה. מקווה שנצליח להיות גאים בפסיפס תרבותי שיוליד לא רק עשייה תרבותית, אלא גם עם תרבותי.
מתוך פרויקט: "גברתי השרה זאת התרבות שלי"
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.