.
מזה עשרה ימים עסוקה מדינת ישראל בזעזועה ובמורת רוחה לנוכח הצהרות, אמירות והחלטות סביב נושאים שכותרתם תרבות. וכך סדר הדברים: ''איש תרבות'' פלוני עולה על במה, מחרף ומגדף כתגרן בשוק - ומיד נמרחים העיתונים ונפתחות המהדורות בכותרות של זעזוע.
יאיר גרבוז, אייקון תרבות ישראלי, היה הראשון שסלל את הדרך. אחריו באו אמנים ודמויות שונות שפגעו, העליבו ורמסו את כל מי שאינו בן דמותם. ואז הגיע תור הזהב של מירי רגב, שהפכה לשרת התרבות על אפם ועל חמתם של אנשי התרבות, והובילה דיונים על תמיכה במצגות והצגות שנויות במחלוקת - אחת שמאדירה את דמות הרוצח הנתעב ששלח יד בנפשו של החייל משה תמם, והשנייה שעוסקת בחייו של הרוצח היהודי יגאל עמיר. שאלת התמיכה הממשלתית במחזות האלה גדשה את הכותרות, כשרגב מובילה את הדיונים ומככבת במעין מופע יחיד רווי רייטינג.
יש משהו משעשע בכמות המלל הבלתי נגמרת שהמדינה משקיעה בנושאים הללו בימים האחרונים: פתאום כולם רוצים להיות כמו החרדים. הרי ההאשמה הגדולה ביותר שהחברה החרדית מואשמת בה על ידי החילוניות הישראלית לאורך שנות דור, היא שמרחבי התרבות של החרדים מוגנים ומגודרים, סוג של מרחב מוגן, 'גטו תרבותי' בלשון המבקרים. ואכן, יצירות התרבות היהודיים מוקפדים מאד: השירה, האמנות, הספרות. כל מה שנעשה בתחומים האלה בתוך הציבור החרדי עומד תחת שבט ביקורת קפדנית המתרחקת מכל כיעור ומה שדומה לו. זאת בניגוד מוחלט של ת"ק פרסה ליצירה החילונית הנעשית מתוך חופש יצירה ודמיון פרוע, וולגרי וחסר מעצורים, הנותן ביטוי לרבדים שפלים ובהמיים בנפש האדם.
זו גם הסיבה לכך שהחברה החרדית מוותרת מראש על התקצוב והתהילה והפרסום הכרוכים בשיתוף פעולה עם משרד התרבות, וזאת חרף היותה של החברה החרדית מלאת כישרונות בתחומי תרבות. מראש אמרנו: אוצרות התרבות שלנו נושקים לארון הספרים היהודי ולארגז הערכים של אומתנו. לכן, אנו לא חפצים לא בדובשו ולא בעוקצו של משרד התרבות.
והנה, בשבוע האחרון, פתאום מתאמצים כולם להיות חרדים. פתאום עולה לאוויר שיח עצבני. כל מחזה, כל אמירה, מטלטלים את האיזון המקודש בין השבטים במדינת ישראל. אנשים מכובדים מסבירים לנו בדקות יקרות שאם חלילה יינתן ביטוי לבנו של הרוצח יגאל עמיר או אם התבטאות של אמן נמוך קומה כלפי ציבור הימין יישמע ללא מחאה - אושיות הדמוקרטיה בישראל בסכנה. זה קורא לפסול מחזה פלוני משמאל וזה קורא לסתום את פיו של אמן פלוני מימין.
במסגרת סף הרגישות שנעשה נמוך מאי פעם - כל מי שחבט אי פעם בחרדים על כך שאנחנו מקדשים את כבוד האדם ומוסריותו ואת הפריבילגיה לשים מחסום לנאמר ולנכתב -הבין לפתע ששולחן המזרח של החברה הישראלית הוא שולחן מעורטל שיושבים בו אנשים נמוכי קומה וצרי דעת, גסי רוח בלע"ז. פרחחים לעילא, שאמנותם העיקרית היא להתבטא כאחרוני הריקים ולהתהלך כשיכור שאינו מבחין בין טוב לרע.
החברה הישראלית גילתה לפתע שעודד קוטלר, האמן גס הרוח שניצב השבוע ודיבר על בהמות שמלחכות עשב - הוא בעצמו סוג של בעל חי מהזן הנמוך שאין לו בעולמו אלא ליחוך עשבים. ועליו ועל שכמותו אמרו חכמינו: 'שוטה אינו מרגיש'. כנ"ל יאיר גרבוז, שיותר משהפגין בוז למחזיקי האמונה בדת ישראל - חשף את ערוותה של חברה שאנשים גבוליים, וולגריים ואנטי פלורליסטים הם כהני הדת שלה, הם מנהיגיה.
אין לנו רחמים על השניים שהסתבכו במלתעות לשונם שלהם עצמם. אבל אוי לחברה שאלה גיבוריה. אבוי למדינה שאלה האנשים היושבים בכותל המזרח שלה. ועל החברה הישראלית ההמומה ליבי דווה.
איננו זקוקים להוכחות שימחישו לנו את הבעייתיות של ה'גיבורים' הללו, שככל שמזדקנים דעתם משתבשת עליהם. הכישרון שבא לידי ביטוי ביצירותיהם מתקהה לפתע מול רגע אחד שבו הם נעמדים בכיכרות וכאנשים מוכי דיבוק מכפישים את האחר, מזלזלים בשונה, רומסים את החלש, מתרברבים במעט שיש להם ועומדים כסומא מול אוצרות יהודיים עתיקי יומין. חייהם מסתיימים לבסוף עם בקבוק וודקה, לרוב עם תא משפחתי מפורק מכל צדדיו. אפילו המחשבה להקביל אותם לגיבורים שלנו בגיל כזה בבחינת ראו מה בין בני לבין חמי - היא מחלחלת ובלתי אפשרית.
אין לי עודף מילות סנגוריה לומר על שרת התרבות, מירי רגב. קוטלר וגרבוז הם בסך הכל הדלק שמתניע את הסמיטריילר הגדול הזה שנקרא מפלגת הליכוד. איש אינו מצפה שרגב תציף את התרבות היפה והמזוקקת של היהדות. הערכת חכמים, כבוד לאחר, סיוע לחלש ולנזקק ושאר ערכי תרבות יהודים - איננו מצפים ממנה שתיתן לכל אלה ביטוי. הקרבות שהיא מנהלת מול קוטלר ודומיו מגבירים אותה ומחזקים את האלקטורט שלה. תכה רגב את קוטלר ויכה קוטלר את רגב ושניהם יניחו לנו לנהל סדר יום תרבותי נקי ומבוקר שאינם נהנה לא מתקציבים ולא מתכתיבים.
זהו כבודה של התרבות היהודית, שאיננה נמצאת בכיכרות ובמסכים, אלא נמצאת בלבבות ובבתים פנימה, בספרים ובשירה, בהיכלי הישיבות וביצירות הספרות האיכותית באמת. כך נאה שתישאר החלוקה - שבמסגרתה הריק וההבל מתגוללים בכיכרות ואילו התרבות האמיתית - משירי רבי יהודה הלוי ועד לספרות הענפה שמניעה המונים לדבוק במורשת ישראל ולהתחבר לסולם ערכיה, שוכנים כבוד בבית המדרש.
מתוך פרויקט: "גברתי השרה זאת התרבות שלי"
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.