החלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין לסגור את התיק כנגד השוטר שהכה את דמאס פיקדה, חייל ישראלי ממוצא אתיופי, גובלת בגזענות, מטילה דופי על המדינה היהודית ומכתימה את המוסריות של החברה הישראלית כולה.
בהחלטתו, קבע ויינשטיין ערך ענישה שונה בין הלבנים והשחורים במדינת ישראל, ובכך אימץ את המשפט שהיה קיים בתקופות האפלות בדרום אפריקה. אנחנו יהודי אתיופיה הופקרנו מאתמול בהצהרה גלויה של הזרוע המשפטית של ישראל.
דמאס פיקדה ,עדיין בשירות חובה, ולכן אסור לו לדבר ולהביע התנגדות על החלטת היועץ המשפטי. המדינה שפיקדה מגן עליה בשעות אלו - הפקירה אותו. לא מספיק המכות שספג והעלבון הרב שצבר, קשה יהיה לרפא את הפצע המדמם, כי הפעם לא רק השוטר הוא המכה גם המדינה הכתה בו קשות.
אם עד היום ראינו את פרצופה האמיתי של החברה הישראלית בטוקבקים, כעת מתגלה פרצופה בראש חוצות "בזכות" החלטת היועץ המשפטי. התיק שנסגר גדוש בראיות מוצקות וכל הציבור בישראל צפה בהם בכל ערוץ ישראלי ובינלאומי. ויינשטין לא הצליח להמציא נימוקים מוצדקים להחלטה שלו ולכן, לאחר שראה את הסרט בהילוך איטי, הוא מצא שהחייל התגרה בשוטר והתנגד לפינוי. פשוט לא יאומן עד כמה הצביעות והגזענות ממציאים מציאות עגומה ותלושה מהאמת.
צעירים ונערים ישראלים רבים שנולדו כאן וכל "חטאם" הוא צבע עורם השחור, מתהלכים עם צלקות בנשמה, וצלקות בגופם ממכות שספגו משוטרים שמדברים אליהם באלימות פיזית, מבחינתם איש שחור הוא שק אגרוף. השוטרים מנצלים את העובדה שהוריהם של יוצאי אתיופיה אינם שולטים בשפה העברית ולא מכירים את החוקים בישראל, ולכן מתעללים בילדיהם כמו חתולי רחוב.
שום שוטר לא היה מעז להכות חייל לבן באמצע הרחוב, אבל כנראה שלחיילים שחורים נכתבו חוקים אחרים. פיקדה הוא לא הראשון ולא האחרון שספג אלימות משוטרים בגלל צבע עורו, ומערכת המשפט הפקירה אותו וקורבנות נוספים רק כי הם שחורים.
בינואר 2006, דרס במכוון אברך חרדי את נוגה זואריש, קופאית יוצאת אתיופיה שעבדה בחניון במרכז ירושלים, אך ורק בגלל שדרשה ממנו לשלם על החנייה. זואריש התווכחה איתו ונעמדה מול חזית מכוניתו, מה שלא הפריע לו להמשיך לנסוע ולפגוע בה. גם כשנפלה על מכסה המנוע והתחננה ממנו שיעצור, הוא לא עצר. זואריש שנפלה על הכביש, איבדה את הכרתה ואושפזה. גם במקרה הזה המצלמה הצילה את הסיפור ואותו אברך הודה במעשיו לאחר שעומת עם הסרט של המצלמה שתיעדה את אשר התרחש בחניון .
מדובר באברך בן למשפחה שמקורבת לחצרות ש"ס. שופט בית המשפט המחוזי משה דרורי התחשב בייחוס המשפחתי שלו ולא הטיל עליו קלון על מנת לא לפגוע בעתידו להתמנות לדיין בבית הדין הרבני הוא הטיל עליו 180 שעות של עבודות שירות, ופיצוי כספי אומלל של 10,000 ש"ח בעשרה תשלומים. השופט לא חסך ביקורת דווקא על זואריש שכל עוונה היה לבקש תשלום עבור החנייה, כפי שכל אחד משלם. כששופטים בישראל חיים בבועה ואינם מכירים את הציבור הישראלי שחי כאן, הניתוק מהמציאות פוגע בשפיטה שלהם, והורס את החברה הישראלית.
זוהי דוגמה מיני רבות הקיימת בכותלי בית המשפט ביחסה של המערכת כלפי יהודי אתיופיה בבואם לפסוק את דינם. לא הראיות מניעות את השפיטה, אלא המניע הגזעני החבוי שמתפרץ בפסקי דין.
מעניין מדוע התקשורת השתתקה וקיבלה בהבנה את החלטת היועץ המשפטי, למרות שגם העיתונאים ראו את מה שראה ויינשטיין. אולי הפחד מגל חדש של הפגנות ומחאות מאיים עליהם.
ביום חמישי שעבר, מספר ליצנים קטנים מהשוליים של הקהילה, אנשים בעלי תאוות פרסום, העניקו תעודת הערכה למפכ"ל המשטרה, ועל מה? בשעה שאירוע המבזה והמשפיל הזה התקיים, אלפים מבניה ובנותיה של הקהילה זעקו די לאלימות השוטרים, די לאטימות הממסד, די לפתיחת התיקים שנפתחו לצעירים ונערים, ודי לגזענות והאפליה.
התעלמות התקשורת לא תשתיק את המחאה, ביום שני הקרוב יונף דגל המאבק בראש מורם וקהילה שלמה תצעד ברחובותיה של בירת ישראל ירושלים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.