פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      די לאמנות השנור של אנשי התרבות

      הוויכוח בין רגב לקוטלר ונורמן עיסא מסתיר את העובדה שהתרבות בארץ הפכה להיות תלותית וחסרת עצמאות, ולכן אמן שלא יראה בעצמו כעסק לכל דבר לא יישאר במקצוע או ידון את עצמו לעתיד של תמיכה והזדעקות מכל אמירה של שר תרבות

      מירי רגב בהשבעת הממשלה ה-34, מאי 2015 (נועם מושקוביץ)
      שרת התרבות מירי רגב (צילום: נועם מושקוביץ)

      הוויכוח "התרבותי" שמתנהל פה, בין אנשי "הבהמות" לבין אנשי "אנחנו ניצחנו" מפספס את הנקודה. אתמול זאת הייתה לימור לבנת, היום זאת מירי רגב ומחר אלו יהיו איילת שקד או דני דנון, ולכן התסריט שבו מגיע שר עם תפישת עולם אחרת ועולם התרבות מזדעק ומפיק עצומות, כינוסי חירום ופליטות פה עוד יחזור על עצמו.

      בלהט הוויכוח הזה שכחנו עובדה אחת קטנה: כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה, גם אם קוראים לה מירי רגב וגם אם קוראים לו עודד קוטלר או נורמן עיסא. השאלה היא מה המחיר שהוא ישלם והיום המחיר הזה ברור, מצד אחד זה גינוי וקריאות קרב או גוועלד ומצד שני זה סגירת הברז.

      וזאת בדיוק הנקודה: התפתחה כאן תרבות של שנור, תרבות של חיפוש אחר קרנות וחיפוש אחר פטרון, שגורם לי לתהות איך עולם התרבות שלנו הפך להיות כל כך תלותי, חסר עצמאות וחסר יכולת להחליט על דרכו? איך הגענו למצב שבו ההבדל בין התמיכה בתרבות לבין התמיכה במוסדות ש"ס מתבטא רק בגיאוגרפיה ובסגנון הלבוש? בשני הזרמים מאמינים בצדקת דרכם, בעליונותם המוסרית ובתפישה שמישהו צריך לממן אותם כדי שהם יגנו על המדינה, בין אם באמנותם או בין אם בתורתם אומנותם.

      במקום לנופף בטהרנות ועל הדרך ליפול לבורות של גרבוז וקוטלר, ראוי שעולם התרבות המוסדי יפנים שהוא לא נמצא רק במשבר פיננסי הוא נמצא גם במשבר ערכי. נכון, המוסדות הממומנים נמצאים בחובות של מיליונים ויותר מדי שחקנים לא מקבלים שכר אבל הבעיה העיקרית שלהם היא לא הכסף אלא הקיבעון התרבותי והאמנות הממוחזרת.

      תראו את מיומנה, תראו את אדיר מילר ורמזור, גידי רף וחטופים, תראו את איילת זורר, גל גדות, רונית אלקבץ ואלון אבוטבול - אלו לא אנשים שחיכו לקבל תמיכה או תקציב מהמדינה. הם לא חיפשו תפקיד, הם יצרו אותו. היה להם חזון, הם יזמו, השקיעו זמן וכסף, והצליחו בגדול, גם מחוץ למדינה הקטנה שלנו.

      אסור להתבלבל, המדינה צריכה לתמוך בתרבות ובאמנות אבל לא בטיפוח עוצמתם של מוסדות התרבות הוותיקים, שבהם אותם אנשים מושכים באותם חוטים יותר מדי זמן. תפקיד המדינה הוא לעודד תרבות ויצירת תרבות באמצעות הקמת מערך תמיכה ובהנחלת התודעה בקרב האמנים שהם עסק לכל דבר. תפקיד המדינה הוא לפתוח עבור האמנים דלתות, כמו זו של המערכת הבנקאית שסגורה בפניהם משום שהמערכת הזו לא רואה בהם מקור כלכלי ולכן לא מאפשרת להם לקבל הלוואה לצורך יצירה. אבל הראשונים שצריכים להבין זאת זה הם האמנים עצמם.

      כי בניגוד למה שמספרים לכם יש כסף בתרבות. יש לא מעט מופעים, סדרות והפקות ואי אפשר לומר שהמפיקים של האירועים האלו מפסידים. הבעיה היא שיש כאן מעט אמנים מופלאים שלפעמים מקבלים את העבודה ולפעמים יוצרים אותה אבל במהות רוב האמנים כאן לא עשו שום דבר כדי לעשות לביתם. וכשאתה עסק פרטי, יש לך את הפריבילגיה לומר מה שבא לך, חלק יממנו זאת כקהל וחלק לא.

      איילת זורר מדגמנת גולברי לעונת אביב 2015 (יח"צ , יניב אדרי)
      לא חיכתה לקבל תקציב מהמדינה. איילת זורר (צילום: יניב אדרי)

      המציאות היא שאחוז מצומצם מאוד מהסטודנטים למשחק הופכים להיות שחקנים. הנתון הזה צריך לעורר מתרדמת את אלו שחושבים שכל מה שהם צריכים לעשות אחרי סיום הלימודים זה ללכת לאודישנים ולהמתין שיום אחד יגלו אותם. אמן צריך לקחת אחריות על החיים שלו. הוא צריך לתכנן, לשווק, לנהל ולגייס מקורות תקציב אבל בעיקר להבין שמי שלא יראה בעצמו עסק לא יישאר במקצוע או ידון את עצמו לעתיד של תמיכה והזדעקות מכל אמירה של שר תרבות.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.