בערב הסיום של הפסטיבל הבינלאומי ה-14 שבי"ס לקולנוע בספיר עורך בשדרות - פסטיבל "קולנוע דרום", הוצג סרט אנימציה של סטודנטים שפס הקול שלו משלב דברים שאמרו מבקשי מקלט השוהים במתקן חולות שבנגב, לסטודנטים. פס קול מעניין במיוחד לאור הסערה שעוררו דבריה של שרת התרבות והספורט החדשה מירי רגב, בעת שנשאה דברים מול באי הפסטיבל.
שכן, מעבר לאלפי הצופים והאמנים שהגיעו לפסטיבל, כיבדו בנוכחותם את הבאים גם נשיא המדינה ראובן ריבלין ושרת התרבות והספורט רגב. הנוכחות שלהם מהווה הצדעה לעשייה התרבותית שנעשית בדרום ותמיכה בה.
בנאומה, השרה הציבה את עמדתה ללא כחל ושרק: לגישתה, הממשלה לא תממן יצירות העושות דה-לגיטימציה לחיילי צה"ל או למדינה. הוויכוח הזה הוא עתיק יומין והוא מתקיים גם בדמוקרטיות אחרות. בעיניי, עדיף פוליטיקאי שאומר את הדברים בגלוי, באופן שמאפשר דיון ציבורי, מפוליטיקאי שעושה דברים במחשכים. עמדה זו של השרה זכתה למחיאות כפיים מן הקהל, אך גם קריאות הביניים נגדה זכו לתמיכה. כפי שאמרה השרה עצמה, העובדה ששני הצדדים זכו למחיאות כפיים מצביעה על כך שהמרצים והסטודנטים אינם מונוליטיים. גם בסקר שערך ביה"ס לתקשורת של ספיר הסתבר שהקולות שקולים.
לאחר הטקס, השרה אמרה לי שהיא תשמח להמשיך את השיח הזה, בין השאר משום שהיא מבינה שהעמדה שלה מציבה אתגרים לא פשוטים. לדעתי, האתגר הראשון הוא הקושי באבחנה בין 'ביקורת' לבין 'דה-לגיטימציה'. כמדומני, השרה אינה מעלה על דעתה לשלול מימון מכל יצירה המבקרת את הממשלה או את הצבא. כפי שהיא הסבירה, כוונתה היא למנוע מימון רק מיצירה העושה דה-לגיטימציה למדינה או לחיילי צה"ל. אך כיצד נבחין בין ביקורת לבין דה-לגיטימציה.
כשמבקש המקלט שואל בסרט "האם אתה רוצה להיות חייל?" מצד אחד, ברור שזו שאלה רטורית, שנועדה להסביר לצופה שאלמלא ברח היו כופים עליו לשרת בצבא האריתראי שנים רבות. אך מצד שני, ניתן גם לראות בכך ניסיון חתרני להגיד לנו, הצופים הישראלים, שגם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את אותה שאלה בדיוק. ובסיפור "חירבת חיזעה" (שבנערותי היה חלק מתכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך) -- האם ס. יזהר מבקר או שהוא עושה דה-לגיטימציה לצה"ל?
האתגר השני של השרה הוא קשה אף יותר. ישנם הסבורים שהתפקיד היחידי של שרת התרבות הנו לדאוג לפריחתה התרבותית של המדינה. אני דווקא מסכים עם השרה שחובתה גם לדאוג לתדמית המדינה. אך מהי האסטרטגיה שתגביר לגיטימציה זו?
מצד אחד, לכאורה, לא יעלה על הדעת שהמדינה תממן יצירה העושה לה דה-לגיטימציה. אבל מצד שני, האם היצירה הביקורתית תאלם ללא מימון כזה? וחשוב מכך: כפי שציין הנשיא ריבלין בנאום הפתיחה שלו לפסטיבל: חופש הביטוי והביקורת העצמית שלנו הינם מרכיבים עיקריים בלגיטימציה של מדינתנו. יתר על כן, אם כולם ידעו שמי שמקבל מימון מהמדינה הנו רק מי שעבר את המסננת של הממשלה, ברור שיתייחסו אליו כאל שופר של הממשלה וכך תפגע האמינות של היוצרים המקבלים מימון כזה.
בקיצור, באופן פרדוקסלי, יכול להיות שיותר ממה שס. יזהר ויוצרים שכמותו זקוקים לגב של הממשלה, הממשלה זקוקה לביקורת שלהם. כי אין דבר שנותן יותר לגיטימציה מביקורת עצמית ומממשלה שמעודדת ביקורת עצמית כזו.
אינני מקנא בתפקיד הקשה שלקחה על עצמה שרת התרבות. אבל אני בהחלט מברך על כך שהיא הציבה את הנושא על שולחן הדיונים, ושהיא עשתה את זה כאן, בשדרות, במקום הגועש יצירתיות שלנו, מקום שבו, מי שחי כאן, בלי קשר לעמדתו, בהגדרה הוא פטריוט. כפי שאמר ראש עיריית שדרות, מר אלון דוידי, בנאום הפתיחה שלו לפסטיבל: "שדרות היא ירושלים הקטנה" ואני מוסיף: כי משדרות תצא תורה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.