במשך שנים ניהל חרבי מוסטאפא חסן, תושב הכפר הפלסטיני דורא אל-קרע בשנות ה-70 לחייו, מאבק נגד גוזלי הקרקע שלו ובניית חלק מבתי שכונת האולפנה בבית אל על אדמתו. חסן אמנם ניצח במאבק שניהל בעזרת ארגון "יש דין" והבתים נהרסו אך שלוש שנים לאחר ששטחו פונה הוא עדיין אינו יכול לגשת בחופשיות לקרקע שלו.
חסן נולד בדורא אל-קרע וחי שם רוב חייו. לדבריו, השטח שעליו נלחם שייך לו ולאחיו, לאחר שירשו אותה מאביהם, וב-2007 אף נרשמה על שמם. נישולם מהקרקע, כך הוא מספר על גבעה המשקיפה אל גבעת האולפנה, נעשה בהדרגה. "הפעם האחרונה שאני זוכר שהייתי באדמתי הייתה לפני 1995", סיפר. "יום אחד היה עימות בין החיילים למספר נערים מהכפר ואחד הנערים נהרג. לאחר מכן לא הורשנו יותר להגיע לשטח. הצבא אמר לנו שהוא מתאמן שם כל הזמן, ביום ובלילה, ולכן אסור לנו להגיע. הותר לנו עד אותו אירוע לבוא רק בשבת. ואם יש יום מאוד חם או יום מאוד גשום ואי אפשר לעבוד ולהגיע למקום? גידלנו ענבים בשטח שלנו אבל מאז אף אחד לא יכול היה להגיע למקום ולא נשאר כלום מהענבים כי לא יכולנו להגיע לקרקע שלנו".
לקראת סוף שנות ה-90 החלו עבודות הכשרה בקרקע של חסן, הנמצאת בסמוך לבית אל, והמנהל האזרחי הוציא על פי הנוהל צווי הפסקת עבודה והריסה במקום. שלושת הבתים שנבנו על הקרקע שלו החלו באזור 2003. בהמשך כשחסן זיהה את הבנייה במקום הוא פנה למשטרה והגיש תלונה. לאחר מכן, ב-2008 הוגשה עתירה לבג"ץ למימוש צווי ההריסה שניתנו למבנים בסיוע ארגון "יש דין". "אף אחד לא אמר לנו שמישהו עומד לבנות או לקנות או כל דבר אחר בקרקע שלנו ורק אז הבנו, בבית המשפט, שמישהו מכר את הקרקע שלנו וקיבל כסף על זה והוא זייף מסמכים".
את העתירה הגיש חסן יחד עם שתי משפחות נוספות שהקרקע שלהן נתפסה במקום ועל חלקה נבנו מבנים והוצבו קרוואנים. "איבדנו פה בהר 1,200 דונם", אמר חסן. העתירה נמחקה לאחר שהמדינה השיבה ב-2010 כי אכן מדובר באדמה של העותרים, כי מסמכי הירושה מזויפים וכי יש לפנות את הבתים תוך שנה ממועד ההודעה. לאחר כמה הארכות, המבנים פונו באמצע 2012.
"רוצים גישה לאדמה שלנו"
"כלום לא קורה. הם הרסו את המבנים ולפני שנה הורשתי להיכנס לשטח וראיתי אותו במשך שעה. מאז לא ניתן לי להיכנס לאדמה שלנו, היא מוקפת בשלוש גדרות וכל מי שמתקרב יכול להיות שירו בו. קיבלתי את האדמה מבית המשפט בחזרה אבל עדיין אנחנו לא יכולים להגיע אליה", הסביר חסן. "אתה רואה הוא (רכב סיור של ההתנחלות ש"ב) מסייר ושומר שאף אחד לא יתקרב לשטח הזה. ההרגשה מאוד לא טובה, זה כמו איש צמא שמתקרב למים אבל הוא לא יכול להגיע אליהם. זו האדמה שלנו ואנחנו רוצים גישה לאדמה שלנו, שתהיה דרך שאף אחד לא ימנע מאתנו להגיע לקרקע שלנו".
לאחר תפיסת השטח על ידי הצבא גם הדרך שהובילה מהכפר לאדמותיהם נחסמה וכיום דרך הגישה היחידה לאדמות של חסן היא דרך בית אל. זאת גם הסיבה שהוא חייב לקבל אישור וליווי מיוחד כדי להגיע לקרקע שלו. לדבריו, על עיבוד הקרקע אין מה לדבר. כמה פעמים הוא ביקש אישור להגיע שוב לקרקע, אך אישור לכך עדיין לא ניתן לו.
לפני כמה שבועות פגש אותו צוות וואלה!NEWS בכפרו. לאחר התייעצות קלה החלטנו לנסות להיכנס לשטח. חרבי עולה על אחד כלי הרכב ואנו עושים את דרכנו לכיוון בית אל. חרבי מוכן לנסות למרות שברור לו שהאבטחה בכניסה למקום לא תאשר לו זאת. לאחר רבע שעה של נסיעה, למרבה הפלא השומר שכנראה לא היה ערני כל כך פותח את השער לשני כלי הרכב הישראליים ולא בודק את היושבים בתוכם. חסן בבית אל בדרך לאדמתו. למרות גילו הלא צעיר ועל אף שראה לא מעט בחייו ההתרגשות ניכרת בפניו.
כשאנו מגיעים לאדמה שלו הוא יוצא מהמכונית עם חיוך רחב על פניו. "אני מאוד נרגש. אני מאוד שמח שאני באדמה שלי כעת ואני מאוד מודה על כך שהגענו לכאן", הוא אומר. אבל אז הוא חוזר למציאות ומאזן קצת את דבריו. "אני מאוד שמח אבל גם מרגיש תסכול. כפי שאתה רואה לא פשוט להגיע לכאן וזו האדמה שלנו".
"יום אחד זה יקרה"
לאחר כמה רגעים של התרגשות אנו מתחילים להסתובב בשטח. הבתים שהיו שם הוצאו מהמקום אך כל התשתיות, מדרכות, חלק מהגדרות שהקיפו אותם וכביש הגישה אליהם עדיין עומדים במקום. חסן מצביע ומתאר, על פי זכרונו, מה היה בכל מקום. בין השאר הוא מציין כי "גם האנטנות (שתי אנטנות סלולריות של חברות ישראליות ש"ב) על חלק מהקרקע של דוד שלי והן עדיין במקום. אם אני לא טועה המתנחלים מקבלים כסף עליהן למרות שזו לא האדמה שלהם".
לאור העובדה שנכנסנו ללא אישור אני שואל את חסן אם הוא מפחד להיות פה. "אני לא כל כך מפחד כי אתם איתי עכשיו", הוא משיב. "אם לא הייתם איתי לא היו מרשים לי להיכנס לבד זה כמעט בלתי אפשרי, ראית את השער. באמת תהיתי איך כל כך בקלות נכנסנו כי בדרך כלל הם בודקים כל אחד".
למרות המצב חסן אינו מתייאש. לאחרונה הוא פנה לבית המשפט בבקשה לקבל גישה לאדמתו. "ביקשנו להגיע לאדמה שלנו בכל יום שנרצה ולא כמו עכשיו שאנחנו צריכים לבקש רשות כל פעם שאנחנו רוצים לבוא לפה. אנחנו עדיין מתעקשים שאנחנו רוצים גישה חופשית לאדמה שלנו ונחזור לבית המשפט עד שתתקבל ההחלטה לתת לנו גישה לאדמה שלנו. דרך ההתנחלות לא יתנו לנו להגיע לפה מתי שאנחנו רוצים ואנחנו צריכים שביל גישה לאדמה שלנו", הוא מסביר. "אני כבר איש זקן אבל אני מקווה שאם לא אני אז הילדים שלי יזכו לחזור לאדמה שלנו".
למרות שההתנהלות מורכבת ולוקחת לא מעט זמן חסן עדיין מדבר על תקווה. "לא קל לחזור ולהילחם בבית משפט אבל מי שחי פה צריך הרבה תקווה ואנחנו מקווים שזה עוד יקרה", הוא אומר. "אם לא אני אז הילדים שלי יזכו ואם לא הילדים אז הנכדים. יום אחד זה יקרה".
לדברי עו"ד שלומי זכריה המייצג את חסן מטעם ארגון "יש דין", "העובדה שגם לאחר מתן פסק הדין טרם הושלם מלוא הפינוי כפי שמתחייב היא מצערת אבל הפכה להיות תופעה שגורה. אולם חמורה הרבה יותר התנהלות המנהל האזרחי ושאר רשויות אכיפת החוק אשר מצאו לנכון להטיל מגבלות והגבלות על בעלי האדמות בכל הנוגע להגעה לאדמותיהם ועל היכולת לעבד אותן, גם לאחר שזכו בהליכים המשפטיים. התעמרות רשויות אכיפת החוק בקרבנות העבירה בכל הנוגע לזכויות קניין של פלסטינים בגדה המערבית הופכת להיות מציאות יומיומית אשר מוכתבת על ידי משטרי התרים בלתי חוקיים, אשר אין להם בסיס משפטי או מוסרי. 'יש דין' תמשיך לסייע לתושבים המוגנים בכל מקרה של העדר אכיפת חוק ומניעת גישה של בעלי המקרקעין לאדמותיהם".
מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר: "ככלל וככל שאין טעמים ביטחוניים המונעים זאת, בעל הקרקע יכול להגיע לקרקע ולעבד אותה. במקרים בהם קיימים טעמים ביטחוניים המונעים זאת הם נשקלים אל מול זכויות בעל הקרקע".