אחת מהתופעות המטרידות ביותר את מומחי האקלים בעולם וגם בארץ, היא עליית מפלס פני הים ובכללם גם הים התיכון. בשנת 2011 הקים המשרד להגנת הסביבה מרכז ידע להיערכות לשינויי אקלים בישראל בהובלת גופים אקדמיים רבים. מרכז הידע מאגד שבעה צוותי היגוי המונים למעלה ממאה מדענים, עובדי ציבור, מומחים ונציגי ארגונים סביבתיים, ומטרתו לגבש מדיניות והמלצות לצעדים המתחייבים למזעור נזקי השינויים האקלימיים המתרחשים בישראל.
בדוח שפרסם המרכז בשנת 2013, הדגישו החוקרים כי "הדבר המשמעותי ביותר הקשור לשינויי אקלים הוא שמה שהיה - הוא לא מה שיהיה, ואת מה שיהיה קשה להעריך, לצפות ולחזות". למרות זאת, המגמות שזוהו בשנים האחרונות, לפיהן מפלס הים התיכון עולה בממוצע בקצב של סנטימטר לשנה, הביא את החוקרים להתוויית מפת סיכונים שלהם יהיו חשופות כל ערי החוף בישראל. מהמפה שפורסמה בדוח עב הכרס, עולה כי 2.4 מיליון האזרחים המתגוררים בערי החוף יהיו חשופים עד סוף המאה הנוכחית לסכנות שייגרמו כתוצאה מעליית מפלס הים התיכון, ו-1.8 מיליון אזרחים יהיו חשופים לרמת סיכון בינונית. האזורים המועדים להצפות המשמעותיות ביותר על פי הדוח, הן תל אביב, אשדוד, חיפה ונהריה.
האם הדאגה הגוברת במדינות העולם מהשינויים האקלימיים, ובעיקר מעליית מפלס הים, מסייעת ליזמים שונים לקדם ולשווק את עסקיהם המגלומניים למדי בכסות של "דאגה לעתיד העולם"? במאמר שפורסם ב"זווית", סוכנות הידיעות למדע וסביבה, מספר ד"ר דניאל מדר על פרויקט הנדסי שאפתני שמקודם בחסות האו"ם על ידי קבוצת יזמים ובראשם היזם גוסטב גרוב, לסכירת הים התיכון והים האדום. התכנית כוללת הקמה של לפחות שני סכרי ענק: אחד במצרי גיברלטר שבין ספרד למרוקו, בחיבור המערבי של הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי, והשני, במצרי באב אל-מנדב שבין תימן לג'יבוטי, בחיבור הדרומי של הים האדום לאוקיינוס ההודי.
הפעם הראשונה שבה רעיון כזה עלה על הפרק הייתה ב-1929. באותה שנה פרסם המהנדס הגרמני הרמן זורגל את ספרו "הנמכת הים התיכון והשקיית הסהרה - פרויקט פנרופה". המהנדס השאפתן, שהצליח להרים לא מעט גבות לנוכח תכניתו הגרנדיוזית, רבת הממדים וחוצת היבשות, ביקש להנמיך את מפלס הים התיכון על ידי הקמת סכר במצרי גיברלטר. כדי לפתור את הסכסוכים בין מדינות אירופה השסועה באותן שנים, ביקש זורגל לנצל את חולשתו של הים התיכון - אם ינותק מהאוקיינוס האטלנטי ישמור על מאזן מים שלילי, שקצב כניסת המים אליו נמוך מקצב התאדות המים באזורים החמים הסובבים אותו. בדרך זו, סבר זורגל, ירד מפלס הים התיכון בתוך שנים בודדות ב-200 מטרים.
הירידה הדרמטית במפלס הים הייתה אמורה לחשוף לא פחות מ-600 קמ"ר של קרקע שיתווספו ליבשת אירופה וישמשו לצרכי תעשייה, חקלאות ומגורים. בנוסף הציע המהנדס כי הסכר שאורכו יגיע ל-35 קילומטרים - כרוחבם של מיצרי גיברלטר - ייצר אנרגיה הידרו-אלקטרית שתספק חשמל לכל יבשת אירופה, ומעבר לכך. הרעיון נדחה על ידי הציבור, בעיקר מאחר שמשמעותו הייתה נטישה של כל נמלי הים ועיירות החוף לאורך חופי הים התיכון. ארבע שנים לאחר מכן עלה אדולף היטלר לשלטון, וניפץ באופן סופי את אשליית השלום העולמי.
קרוב למאה שנה חלפו מאז הגה זורגל את רעיון הורדת מפלס הים התיכון, ולאחרונה הוא חזר וצץ, הפעם על ידי סגירה הרמטית של הים התיכון, לא רק בגבולו המערבי, אלא גם באמצעות סכירת הים האדום המתחבר אליו מדרום-מזרח. באתר של היזמים, שזכו כאמור לחסות של המועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם, נכתב: "הסוגיה הבוערת היא לא מעבר של תחבורה או אנרגיה בין אירופה לאפריקה, אלא האיום של עליית מי הים, שמסכן את כל חופי הים התיכון, הים השחור וים סוף".
חוקרים ישראלים שנחשפו למיזם הופתעו לגלות כי את הכנס הראשון קיימו היזמים כבר בנובמבר 2014 בבניין האו"ם בז'נבה, וכנס נוסף צפוי להתקיים באוקטובר 2015. גם באתר של היזמים, שכינו את התכנית בשם "Medshild & Redshil", נכתב בגאווה כי היא זוכה לחסות של המועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם.
"אפילו המחשבה על רעיון כזה מטרידה אותי"
"זה כרגע בגדר רעיון שמקודם, אבל אפילו המחשבה על רעיון כזה מטרידה אותי", אמר לוואלה!NEWS ד"ר ערן ברוקוביץ', אקולוג ימי והמנהל המדעי של האגודה הישראלית לאקולוגיה. "אין לדעת לאן זה יוביל". דברים דומים אמר ד"ר מדר, שאחרי שורה של התכתבויות עם היזמים, הבין כי הסכר צפוי לגרוף רווחים אדירים. "גם אם מטרתו הראשונה היא להגן על ערי החוף באגן הים התיכון מפני הצפה שמקורה בעליית פני הים, הרי שבמקביל הוא צפוי לעודד פעילות כלכלית בקנה מידה אדיר. על פי היזמים, כל סכר יפיק כ-200 אלף ג'יגה ואט לשעה, שהם כמעט פי ארבעה מצריכת החשמל של ישראל", הסביר ד"ר מדר, לאחר שהתכתב עם היזמים עד שהפסיקו, לדבריו, לענות על שאלותיו. להערכת היזמים, עלות הפרויקט תסתכם בכמה מאות מיליארדי אירו.
"לצד סכירת שלושת הימים, הפרויקט יכלול תוספות רבות אחרות, בהן יצירת חיבורים בין היבשות השונות שיאפשרו מעבר כלי רכב, רכבות וחשמל, פרויקטים של אנרגיה סולארית, אנרגיית רוח ואנרגיה גיאותרמית ומעבר של אוניות בין הימים השונים", המשיך ד"ר מדר והסביר. "כל אלה ייצרו מקומות תעסוקה רבים וגם אפשרויות לגריפת רווחים נאים - דבר שמעורר ספק קל לגבי כנות מטרותיהם של יוזמי הפרויקט. רוב המידע שמציגים יזמי התכנית הן באתר האינטרנט והן בכנס שערכו, עוסק במטרות הפרויקט, בפתרון ההנדסי המוצע ובפרויקטים הנלווים לסכרים. אך למעט עבודת תזה לתואר שני, שבחנה את הישימות של הקמת סכר בגיברלטר, אין כל מידע מדעי או מחקרים רלוונטיים שבוחנים את ישימות הפרויקט מבחינה הנדסית וכלכלית ואת השלכותיו על הסביבה".
בניגוד לתכנית השאפתנית שהגה המהנדס הגרמני לפני כמאה שנים, זו הנוכחית לא מייחלת להוריד את פני הים התיכון ב-200 מטרים. לכן, אומרים החוקרים, הסכנות שהיא מהווה לסביבה ולתשתיות פחותות בהרבה. בתכנית הנוכחית עדיין לא הוכרז גובה מסוים שאליו יורידו את פני הימים, והנושא נשאר מעורפל עד להכרעה עתידית של המדינות הרלוונטיות. אלא שהמהנדס הימי דב רוזן אומר כי גם הורדה של עשרה מטרים בגובה פני הים תגרור פגיעה בנמלים, בתשתיות ובחופים.
ד"ר ברוקוביץ' הוסיף כי בלי קשר להורדת המפלס, סכירת הים תביא להפרה דרמטית של האיזון האקולוגי, המופר גם כך בים התיכון. "המים שנכנסים עכשיו לים התיכון דרך מיצר גיברלטר מגיעים מהאטלנטיס, והם קרים. כך שאם סוגרים את המצר אז טמפרטורת המים של הים התיכון תעלה, ואותו דבר יקרה גם בים האדום". תופעה הפוכה, לדבריו, קיימת גם בים האדום. "המים שנכנסים לים האדום הם חמים כי הם מגיעים מהאזורים המדבריים של אפריקה החמה כל כך", הסביר ד"ר ברוקוביץ'. "בנוסף, סכרים שיסגרו את הימים, יגרמו להמלחתם. הטמפרטורות הגבוהות באזורים המדבריים גורמות לקצב אידוי גבוה של המים, וכך כמות המים שנכנסת לים התיכון היא קטנה יותר מכמות המים שיוצאת ממנו", הוסיף.
"מעבר לנזק הגדול שייווצר מחסימת המעבר לבעלי חיים ימיים, שינוי בטמפרטורת המים ובמליחות שלהם, ייצרו תנאי מחייה חדשים שלא יהיו נוחים לכל בעלי החיים שנמצאים בו דבר כזה יכול להביא לקריסה של הדייג", אמר ד"ר ברוקוביץ'. בהקשר זה הוא ציין את תעלת סואץ, שגרמה גם היא לנזקים אדירים. "היא תעלה זורמת שאפשרה כניסה של מינים פולשים של דגים, אצות, מדוזות (החוטית הנודדת - ע"ח) ועוד. תעלת סואץ לבדה שינתה את כל פני הדיג. יש מינים שנדחקו מפה, ויש מינים פולשים. אם מסתכלים היום על שלל הדיג, אז רואים שחצי ממנו נמנה עם המינים הפולשים, הרבה מהם בכלל לא מסחריים".
"אף פעם לא נוכל לדעת באמת מה יהיו ממדי הנזק"
אחת מהפולשות היא מדוזת החוטית הנודדת, שדחקה בעשורים האחרונים את המדוזה המצויה מחופי ישראל, עד כדי כך שהיום היא כבר לא כל כך מצויה. בשנים האחרונות הצטרפה ליצורים הרכים המבקרים בחופי ישראל האצטלנית. גם היא, כמו החוטית הנודדת, מגיעה לעיתים לפתחי השאיבה של תחנות הכוח ומתקני ההתפלה, וגורמת לנזקים כלכליים הנובעים מהצורך בפתיחת ותיקון התקלות שנוצרות כתוצאה מהסתימות. "בשנים האחרונות יותר ויותר אצטלנים מגיעים אלינו והיד עוד נטויה, כי יש להם כבר היום תנאי מחייה יותר נוחים כאן", הסביר ד"ר ברוקוביץ'. "פעם היה קשה להם לחיות כאן בחורף, אבל הים שלנו מתחמם והופך לאט-לאט ליותר טרופי. בימים אלה נמצאת תעלת סואץ בתהליך של הכפלת רוחבה והדבר הזה עלול להגביר מאוד את קצב כניסת הפולשים החדשים אלינו".
לדברי ד"ר ברוקוביץ', התופעות הללו, המרחשות גם כך בעשורים האחרונים, הן תמרור אזהרה חד וברור. "כמו שכשחפרו את תעלת סואץ לא חשבו על ההשלכות הסביבתיות החמורות שיגרמו כתוצאה מכך, כך גם היום מטרידה אותי עצם המחשבה על הרעיון שיסגרו את גיברלטר", הוא סיכם. "היום קל לנו יותר לחזות את מידת הנזק וההרס, אבל זה תמיד יהיה ברמת הניחושים. אף פעם לא נוכל לדעת באמת מה יהיו ממדי הנזק והשלכותיהם".
מבחינה מדינית ופוליטית, סיכם ד"ר מדר, קשה לראות כיצד הפרויקט קורם עור וגידים, כאשר הסכר בים האדום מתוכנן לקום בין תימן וג'יבוטי - אחד מהאזורים הפחות יציבים כיום על הגלובוס, שהתרחשו ומתרחשות בהם מלחמות אזרחים עקובות מדם. כמו כן, אין ספק שסכרים כאלה יהוו מטרה נחשקת בעיני קבוצות טרור כאלו ואחרות. בנוסף, פרויקט כזה ימנע מעבר חופשי של כלי שיט צבאיים מהים התיכון והים האדום אל האוקיינוסים האטלנטי וההודי בהתאמה, דבר שיגרור התנגדות נמרצת של ישראל, ארצות הברית, רוסיה, טורקיה ומדינות נוספות.